מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לאבי סאלח נאוי ולאמי שמחה. אבי היה נשוי בעיראק לבת דודתו טובה. טובה הייתה עקרה. בימים ההם לא היו טיפולים מתאימים לנשים, וכדי להביא ילדים למשפחות כאלה, היה הגבר מתחתן עם אישה שניה. אבא שלי (באישורה של טובה) התחתן עם אמא שלי, שהייתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה. אבא שלי היה אדם עשיר. אמא שלי הייתה מבית עני ולא הייתה לה נדוניה (כסף שנותנים לבעל בעת החתונה) ולכן התחתנה עם אדם מבוגר. בעיראק נולדו להם שלושה ילדים.

אחרי "הצהרת בלפור" (הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל) החליט אבא שלי מטעמים ציוניים לעלות לארץ ישראל. באותה שנה עלו הרבה מאוד יהודים מבבל (עיראק) לארץ הקודש. בארץ נולדו להורי עוד שלושה ילדים. אנחנו שישה אחים ואחיות. בן, בת, בן, בת, בן, בת. אליהו הבכור ואני הכי צעירה. כשהגענו לארץ אבא שלי שכר דירה מאוד גדולה והעסיק שתי עוזרות. היו לו הוצאות מאוד גדולות.

אבא שלי קנה חנות בעיר העתיקה בירושלים שם עסק במסחר. הערבים שהיו בארץ, לא השלימו עם זה שיהודים גרים בה, ומדי פעם הם פגעו ביהודים. קראו לזה "פרעות". הערבים שרפו את החנות של אבא שלי בעיר העתיקה ומאז לא הייתה לו פרנסה, הפכנו לאנשים עניים. בירושלים לא קנו דירות באותה תקופה, גרו בשכירות והיו עוברים בחודש מוחרם מדירה אחת לדירה אחרת. גרנו במספר דירות בירושלים. אחת הדירות הייתה בשכונת "שייח באדר" שליד רוממה של היום. הדירות היו שייכות בעיקר לבעלים ערבים נוצרים. ב"שייח באדר" היו יחסים מצוינים בין היהודים לשכנים הערבים. אחי אליהו היה ידיד קרוב מאוד לבן של השיח, ושם הוא למד את השפה הערבית המדוברת. בה, היה מומחה ובה השתמש כשהיה קריין ברדיו בשפה הערבית במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית לחיזוק הציונות בארץ. הוא קרא לעצמו בשם ערבי "דאוד אל נטור".

היחסים הטובים לא היו קבועים ומדי פעם היו הערבים פוגעים בנו. כשהיו הפרעות, נהגנו לעזוב את הבית ולעבור לגור בבית משפחה במרכז העיר (תשעה איש בחדר). אני זוכרת שפעם בראש השנה, הערבים הניחו פצצה בבית הכנסת לידנו. המזל שהיא התפוצצה רק לאחר התפילה כאשר האנשים כבר לא היו שם. המצב הכלכלי בירושלים היה קשה ולא היו מקומות עבודה. אחי אליהו נאלץ לעבור לתל אביב בגיל צעיר כדי לעבוד שם. יותר מאוחר הגיעו אחריו אחי משה ואחותי לאה שגרו אתו בחדר בו לא היו שירותים ולא היו מים. השירותים היחידים, היו משותפים לכמה משפחות, דבר שהיה אז מקובל בתל-אביב. במצב הכלכלי שהיינו ובשל הפרעות, לא יכולנו להישאר בירושלים ועברנו כל המשפחה, לתל אביב לדירה בת חדר אחד ומרפסת (אותה סגרנו)  ושירותים משותפים שהיו בחצר אותם חלקנו עם השכנים.

כשעברנו לתל אביב הייתי בת שתים עשרה ולמדתי בבית ספר הדתי "תלפיות" בכיתה ז' ו-ח'. לאחר מכן בגימנסיית תלפיות. כשהייתי בכיתה השמינית פרצה מלחמת השחרור והלימודים שלנו נפסקו.

עם קום המדינה קלטנו ניצולי שואה ואז התגייסתי ללמד עולים חדשים. עברנו קורס מזורז כדי להיות מורים ואני לימדתי בבית ספר ב"גבעת עלייה" ביפו. בכיתות למדו ילדים בגילים שונים. בכיתה שלימדתי הייתה ילדה בת תשע וילד בן ארבע עשרה. הבדל של חמש שנים. ואילו אני הייתי בת פחות משמונה עשרה וההבדל ביני לבין הילד הגדול היה פחות מארבע שנים. לימדתי בשעות הבוקר ובערב למדתי משפטים (מה שהיה חריג ביחס לבנות באותה תקופה) בבית הספר למשפט וכלכלה בתל אביב. באותה תקופה לא הייתה אוניברסיטה בתל אביב. אחרי שסיימתי את בית הספר למשפט הייתי צריכה לעשות התמחות. בשעות הבוקר עשיתי התמחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובערב לימדתי נערות בבית ספר ערב. בבית ספר כזה למדו בנות שלא הלכו לבית ספר בבוקר. באותה תקופה לא היה חוק חינוך חובה ולכן הם יצאו לעבוד במקום ללמוד. אצלנו בבית, היה מאוד חשוב ללמוד ולעבוד, ואחי הבכור הוביל את הגישה הזו.

בשנת 1959 הכרתי את שאול (סבוש) עמית. שאול היה אז קצין תביעות ראשי של כל הנגב והוא היה בקשר טוב עם אחי אליהו שהיה אז שופט בבאר שבע. באחת הנסיעות של השופט וקצין התביעות לבית המשפט לאילת, הצטרפתי אליהם וכך הכרתי את שאול. אחרי הנישואים עברתי לבאר שבע והמשכתי לעשות את ההתמחות במשרד של עו"ד מרש שבו עבד שאול. אחרי גמר ההתמחות קיבלתי את רישיון עורכת דין כשנולדה הבת מיכל, שאול ואני עזבנו את המשרד הקודם והקמנו משרד משותף.

הייתי אז עורכת הדין הראשונה והיחידה בבאר שבע. שאול היה כבר עורך דין. הוא למד משפטים בעיראק. כיהודי ציוני בעיראק, הוא חווה את הפרעות והיה חבר בתנועת המחתרת היהודית שקראו לה "התנועה". ממשלת עיראק אסרה על היהודים לעזוב את הארץ. ממשלת עיראק החרימה את רכושם של היהודים. בשנת 1951 עיראק גרשה אותם והרשתה להם לעזוב את הארץ. המשפחה של שאול עלתה אז למעברה שאול לא יכול היה לעלות איתם, כי הוא היה חבר במחתרת ולא היה יכול לעזוב, שניים מחבריו הטובים ב"תנועה" נתפסו והוענשו בתליה. גם אחותו (שלמדה רפואה) לא יכלה לעלות עם המשפחה לארץ כיוון שחששה מהמשטר בעיראק שדרש מהסטודנטים היהודים להמשיך ולשרת את המדינה. יותר מאוחר, שאול וחבריו, הבריחו אותה לארץ.

שאול ואני היינו מאוד פעילים בארגונים התנדבותיים הוא היה חבר ב"רוטרי", היה יושב ראש עמותת "לב אל לב" יושב ראש בארגון ה"ליונס", פעיל בעמותת "מורשת יהדות בבל" ובעוד עמותות. גם אני הייתי פעילה בעמותות רבות "מיכה", "מטב", הקמת ה"סמינר", ה"אגודה למלחמה בסרטן" "ער"ן" ועוד. ב-1966 עברנו לגור בעומר. בבאר שבע נולדו לנו מיכל ודן ובעומר נולד יובל. שאול המשיך את הפעילות שלו גם בעומר הוא השתתף ב"ועד המושב" היה בין היתר מקימי הבריכה (מועדון כפרי עומר) ויושב ראש המועדון. שאול אהב מאוד חברת אנשים, היה בשלן, ספורטאי במגוון תחומים: טניס, שחייה, רכיבה על סוסים, קפיצה בחבל ועוד, אהב מאוד לטייל בעולם ועד יומו האחרון חייך לכולם ואמר תודה. הוא נפטר שבועיים לפני חגיגות יום הולדתו ה – 90. מוקף במשפחתו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית ספר מגן, תל אביב. שנת תש"פ (2020). המורה המובילה איריס זיסמן.