מאגר סיפורי מורשת

אני שלמה זהרי, יליד תימן מעיר רדע, בה התגוררנו הוריי ועוד אנשים רבים, עם ציפייה וגעגועים לציון רבתי, שנים רבות, הן בתפילות, ובשירה עם מחרוזת שירים רבים של שלום שבזי לערגה לארץ הקודש.

כאשר התבשרנו, שאפשר לעלות לארץ, מיד הוריי ומספר רב של משפחות שהתגוררו בעיר זו, עזבו את ביתם ורכושם, ורכבו בשיירות על חמורים וסוסים לעיר צנעה, עיר הנמל של תימן. וזאת, למרות התלאות הרבות בדרכים, רעב, צמא, שוד רכוש ע"י שודדי דרכים ואנשי בצע, וכן סחיטת כספים מרובים ע"י העגלונים להגיע לעיר צנעה.

עם בואנו עלינו למטוס חסרי כל, כי לא הורשו לעלות למטוס, עם תכשיטי זהב וכסף שהצליחו להחביא מפני השודדים למיניהם. עלייה זו בשנת 1949, נקראה עליית "מרבד הקסמים" מתימן.

בניגוד לעליות על ידי מעפילים רבים מאירופה באוניות רעועות להגיע לארץ, לאחר מלחמת העולם השנייה. מיד עם נחיתתנו בארץ הפנו אותנו למחנה עולים בראש העין, ביניהם אימי עם שני ילדיה (אנוכי בגיל 6 ואחי בגיל 4 שנים). בהיותנו במחנה העולים אירע מקרה עצוב זה, בו אחי נחטף על ידי אחיות.  במהלך שהותנו במחנה ראש העין בשנת  1949 הגיעה האחות לאוהלינו וביקשה את אחי הקטן, שלום והוא בן 4 בלבד, בטענה שהיה חולה, ושצריכים לאשפז אותו בבית חולים בראש העין, אימי סירבה לתת את בנה. ברם, האחות חטפה אותו בכוח לכיוון בית החולים. מיד נזעקה אימי אחר האחות עד בית החולים בראש העין, ואחות זו סירבה בכל תוקף להכניס את אימי לבית החולים, ובזלזול רב טענה שמחר אימי יכולה לבקר את בנה.

אולם, כאשר באה אימי למחרת לבקר את בנה, טענה האחות שהוא נפטר ממחלה. שאלה אימי לפשר הדבר כיצד הוא נפטר? היכן הגופה לקבורה? אבל שאלות אילו הכעיסו את האחות מאוד והיא זרקה את אמי החוצה מתגוללת בחוץ עם כאבים עזים, וטרקה את הדלת בפני אימי. זמן רב אימי הייתה מעולפת וחסרת אונים בלי שום התייחסות מצד האחיות או מצד גורם אחר. ורק אנשים עולים חדשים שהיו איתם במחנה ,גררו את אימי לאוהל מדוכאת וחסרת אונים על חטיפת בנה לאור היום, ובלי עדכון מסירת תעודת פטירה כנדרש, כחיה פצועה על אובדן בנה. הכאב  חנק את נשמת אימי שנים רבות עד יום מותה. לאחר מקרה עצוב זה הועברנו לקטרה- כפר ערבי ששמו היום גדרה, עיר הבילויים.

חסרי כל, ורק בעבודות כפיים קשות מצד אימי, על אף היותה גרושה, הצליחה לתת פת לחם עבורנו, בימים טרופים אלה. בשנים אלה למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, ובהגיעי לגיל 11 בחופשות בית ספר, התחלתי לעבוד בגן הירק במושב קדרון, וכן בבציר, וחיבוט שקדים בחלקות הבלויים, וכן בבניית גשרים בקיבוץ ניצן. באחת הפעמים מזכיר הקיבוץ הביט לעברי, כאשר אני סוחב דלי בטון, ושאל אותי לפשר מעשי בקיבוץ? תשובתי שאני מעוסק אצל הקבלן לפרנסת המשפחה. מיד רץ לעבר הקבלן ורעם בקולו, שאסור לו להעסיק ילד בגיל 11 בעבודת בטון,  ומיד לתת לי עבודה קלה ע"פ גילי, כי אם לאו, הוא מפסיק את עבודתו כקבלן בקיבוץ. ובתיווכו הוחלפתי רק לעסוק בעזרה לאיש הברזלן. וכאשר הגיעה שעת ארוחת הבוקר הלכו כל עובדי הקבלן לחדר האוכל של הקיבוץ, ורק אני נשארתי לבדי יושב תחת עץ עם הפרוסה שהבאתי מביתי, והתחלתי לאכול את ארוחתי הדלה. מיד ניגש אליי ושאל:" מדוע אינך הולך לחדר האוכל עם שאר העובדים?תשובתי הייתה: "מחמת הכשרות".

מיד חמתו בערה בו כנגד הקבלן ,איך הוא מפקיר ילד לבדו בארוחת הבוקר, ומצטרף לעובדיו בחדר האוכל. מיד ניתנה הוראה מצידו להביא לי גבינות כשרות, זיתים ושתייה קרה. על זאת הבעתי תודה לאדם אציל נפש על פועלו ויושרו למעני. עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי, מחשבתי היא ללכת לעבוד בעבודת כפיים לפרנסת המשפחה. ברם המחנך ששימש לי "כאבא" שאל: לאן פניי מועדות ללימודים בתיכון? "עניתי לו בקול חרישי ומבויש לעסוק בעבודת כפיים, כיוון שאין לאימי שום הכנסה כספית למימון לימודי בתיכון. הביט בי ברוגזה, ושינן בקולו אינך הולך לעבוד עבודת כפיים, כי מחר אנו נוסעים לירושלים, להסדיר את לימודיך בתיכון.

עם בואנו לירושלים רעם קולו במשרד הרווחה שיש לאפשר לילד זה ללמוד בתיכון, כיוון שאין לו שום אמצעים למימון לימודיו ע"י אימו הגרושה. מיד סודרה לי מלגת עליית הנוער, עד סיום לימודי התיכון ברחובות, שבסיומו זכיתי לתעודת בגרות. בעקבות מצוקתה של אימי נכנסתי לעובי הקורה בגיל 18 שנה, השתתפתי בכל הכנסים בראש העין בגין ילדי תימן, ובלחץ ציבורי הוקמה ועדה קרני. והופעתי לפני השופט על חטיפת אחי (בגין אי ידיעת השפה על ידי אימי.) מיד נמסר לי שאחי נפטר, וזאת חלקת הקבר. מיד ניגשתי לבית העלמין בסגולה-פתח תקווה לאתר את הקבר . זאת בנוסף לשהייתי 3 ימים למצוא את שמו בפנקס הנפטרים בבית העלמין סגולה לא נמצא שום תיעוד לקבורתו. בדיון שני בפני השופט קרני, הצגתי לשופט שאין שום חלקת קבר, וכן מכתב שאחי גוייס לצבא, ותשובתו יבדקו את הנושא, ושום תשובה לא הגיעה ליעדו. בעקבות חקירת הנושא בימים אלה, אחיות שהיו בתפקיד בתאריכים הנ"ל הודו בפה מלא שנחטפו ילדים ואומצו על ידי משפחות אחרות, שבאו לקחתם מבית החולים. סתימת הגולל לטשטוש הראיות שאין לפתוח מסמכים בגין אימוץ ילדים אלה, לתקופה של 70 שנה.

בהמשך לימודיי, כשנתיים בסמינר למורים מוסמכים, ניגש מחנך כיתתי הנ"ל יחד איתי למשרד החינוך בירושליים, וביקש מילגה עד תחילת עבודתי  במשרד החינוך כמורה. לשמחתי סיימתי את סמינר למורים מוסמכים עם תעודה כמורה מוסמך כנדרש. בגין פרעון מלגה זו  עבדתי חינם כשש שנים, במשרד החינוך, כמחנך כיתות ז' ו- ח' בבית ספר יסודי ממלכתי דתי באשקלון, הן במסגרת הצבא כשנה, וכן לאחר שחרורי מהצבא. ובנוסף למדתי במשך תקופה זו, הנהלת חשבונות  כשש שנים רצופות בערבים, עד להגעי כמנהל חשבונות מדופלם. לאחר מלחמת ששת הימים, התחתנתי עם חברה בת כיתתי מבית ספר יסודי, ותיכון , על פי רצונה של אימי לזכות לראות נכדים ממני, כפיצוי על העלמת אחי.

לשמחתי נולדו לי 4 ילדים (שלוש בנות ובן), והבן נקרא על שם אחי (שלום-שי). מיד עזבתי את ההוראה, ועבדתי כמנהל חשבונות ראשי, בשני מוסדות בחברה ציבורית ארבעים שנה, ו-48 שנה בחברה פרטית כמפרנס יחיד, כיון שאשתי לא עבדה, אלה דאגה לילדינו, בגידולם ובחינוכם. לשמחתי בעמל רב עם עבודת כפיים קשה, הצלחתי לתת לילדי חינוך אקדמי, שכל אחד סיים, עם שניים או שלושה תארים באוניברסיטה, והשתלבו במסגרת עבודתם בתפקידים בכירים במשק. ובני שסיים ללמוד רוקחות בגבעת רם בירושלים, וכן השלים שנתיים במכון ג"ון בריאס, הצליח לטוס לארצות הברית, ועבד ברוקחות כשכיר, וכעצמאי שהקים עסק -בית מרקחת פרטית, ושהה שם כשתיים עשר שנה. לסיכום דבריי ראיתי ברכה בעמלי ונחת מילדי, שהצלחתי להקים דור משכיל, מושרש בארץ, נאמן לעמו ולמולדתו, כמו שנאמר" מבני עניים תצא תורה."

הזוית האישית

סבא: מאוד נהניתי מחברת נכדי בו מסרתי את עברי עם עליתי לארץ וכן המקרה המצער שינחילו לדור הבא. כמו כן תודתי נתונה על היחס הלבבי והתוכן הרב שנתן לנו מפגש זה על ידי יעל בן נון בן הסבים לנכדים, כי מפגש זה ישמש ציון דרך לקשר ההדוק בין הנכדים והסבים בעזרת מסגרת בית הספר.

הנכדה אור: מאוד נהניתי משיתוף הפעולה שלי עם סבא ותום. ראיתי את תום מתרגש כמו שלא ראיתי אף פעם וראיתי צד שונה בו ובסבא בכך, שסיפר את הסיפור בדרך מעולה ועל כל שאלה ידע לענות בתובנות. למדתי על סבא יותר, על האחריות שלו כאשר עזר לאימו בחיפוש אח שלו, שלום.

הנכד תום: אני מאוד אהבתי את הסיפור בגלל שהוא מרתק אותי ומסביר לי על העבר של סבא שלי וכל הזמן אני לומד עליו עוד ועוד על עברו, סיפוריו וחייו.