מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חטיפת הילדות והעלייה לישראל

סבתא ניקול והנכדה שי
ניקול בצעירותה
סיפורה של סבתא ניקול

סבתא מספרת:
נולדתי בתוניסיה, בעיר אריינה, גדלנו ארבע אחיות ואח אחד, למדתי צרפתית מפני שתוניסיה הייתה תחת שלטון צרפת.
 
גרנו בעיר וסבתא שלי, אמא של אמי, גרה בכפר, גם בתוניסיה. אחותי ואני היינו רגילות פעמיים בשבוע ללכת אליה לאכול צהריים. אמי הייתה אומרת לי מילה בערבית, שלא הבנתי, לומר לסבתא (תתני להן לאכול), כל מה שלא אכלנו בבית היה אצל סבתא. בבית לא רצינו לאכול אבל אצל סבתא היינו אוכלות הכל, אפילו לחם שחור רטוב (לא טרי). ברחוב של סבתא היו הרבה ערבים שגידלו בקר והיו חקלאים שמדי פעם היו יוצאים עם עגלה וסוס למכור את הסחורה שלהם בעיר הגדולה וחוזרים לכפר שלהם. בגלל שהדרך לסבתא הייתה עבורנו ארוכה, התפלחנו ועלינו לעגלות הסוסים שעברו שם בחזרה מהעיר הגדולה. זה היה אחד הדברים שהכי אהבנו לעשות יחד ומאוד נהנינו.
פעם אחת, בדרך לסבתי, עלינו על עגלה וכשכמעט הגענו הכניסו אותנו עם העגלה לתוך החווה, לא יכולנו לרדת כי לא האטו את העגלה ונכנסנו ישירות אל המחסן שלהם. לא נתנו לנו לצאת – נחטפנו! אני אומנם הצלחתי לברוח, בגלל שהייתי קטנה ורזה, נכנסתי מתחת לעגלה ודחפתי את הדלת וברחתי. אחותי לא הצליחה לברוח, האנשים בחווה אטמו לה את הפה בצמר גפן רפואי כדי שלא תקרא לעזרה. רצתי כל הדרך חזרה לסבתא, כשהגעתי אליה סיפרתי לה שחטפו אותי ואת אחותי מרים ואני הצלחתי לברוח ומרים עדיין נמצאת שם. בדיוק כשרצינו ללכת לחפש אותה, הופיעה מרים מולנו, עיניה היו נפוחות ודומעות מבכי וסיפרה לנו את מה שקרה, אך מרוב התרגשות לא סיפרה כיצד היא הצליחה לברוח מהם. ביקשנו מסבתא לקחת אותנו הביתה והיא הסכימה ולקחה אותנו כי היינו מפוחדות מאוד. כשהגענו הביתה סיפרנו לאבי מה קרה ובאותו יום החליט אבי לעלות לארץ ישראל.
 
כשבוע לאחר החטיפה התחלנו לארוז מזוודה אחת ובה בגדים לכל המשפחה. כדי שלא יחשדו שאנחנו עולים לארץ (כי היה אסור באותה תקופה), עזבנו את הבית כמו שהוא, עם הרהיטים והכל, ונסענו לדודי שגר בתוניס עיר הבירה.
 
כדי לעלות לארץ צריך אישורים, לכן הלכנו לסוכנות היהודית שהייתה בעיר ולאחר חודש קיבלנו אישור אחרי מאבק גדול – היו המון עולים וכולם רצו אישור בלי ידיעת השלטונות. כדי לעלות לארץ מבלי שהשלטונות ידעו היה עלינו להגיע לצרפת ומשם לעלות לארץ. שטנו באנייה גדולה מתוניסיה לצרפת. אחותי, אמי ואני לא הרגשנו טוב, כי האנייה זזה הרבה מאוד. כך נוצר מצב שסבתא ועוד שלושה אחים טיפלו בנו. כאשר הגענו לצרפת שמו אותנו במחנה המעבר קון-דארנס, שם חיכינו לאישור לעלות לארץ. כל יום היינו הולכים למשרדים של הסוכנות היהודית עם אמא ושומעים תורו של מי לעלות לארץ ישראל. במשרדים היו מחליטים מי יעלה לארץ בכל יום, הם היו קוראים ברמקול בשמו של האדם הנבחר או המשפחה הנבחרת ואז הם עלו לארץ.
סוף סוף, לאחר שישה חודשים עלינו לארץ באנייה "מולדת", הגענו למרכז קליטה, שם שמו לנו בשיער ddt (אבקה לבנה נגד כינים) כי חשבו שיש לנו כינים. לא התנהגו אלינו יפה כל כך. משם הסיעו אותנו לקסטינה (מקום שבו שיכנו עולים שהיה מורכב מהמון צריפים קטנים, ליד רחובות), קיבלנו צריף שהיה כולו עשוי עץ, אפילו הרצפה. לשם הכניסו אותנו 5 ילדים, אמא, אבא וסבתא. אלינו הוסיפו עוד משפחה עם 5 ילדים ואמרו לנו: "תסתדרו ביחד". מרוב שהיה צפוף, אבי כבר רצה לחזור לצרפת ולאחר יומיים הוציאו את המשפחה השנייה ונשארנו רק משפחה אחת. לא יכולנו לשחק או לקפוץ בבית כי רצפת העץ הייתה מחוברת לקירות והתקרה והכל זז כל הזמן והיה מפיל כל חפץ שהיה מונח על מדף או על שולחן. בגלל זה היינו קופצים על המיטות. מצד שני, לא יכולנו לצאת החוצה לשחק, כי היה צפוף מכל הצריפים, וגם לא ידענו את השפה ואמי פחדה שנלך לאיבוד.
 
בארץ לא היה לנו כסף, לכן אבי – שהיה חייט גדול ומבוקש בתוניסיה – עבד בחקלאות וגם אמי וסבתי, שהייתה אז בת 60 בערך, כולם עבדו בחקלאות.
 
יום שישי אחד אמי קיבלה משכורת בצ'ק, ולא היה לה מספיק מזומן. היא רצתה לקנות חלות לשבת והיה לה רק צ'ק והמוכר לא הסכים לקבל את הצ'ק כעירבון או כתשלום. לא משנה כמה אמא שלי התחננה ואמרה שאין לה חלה לחמישה ילדים, המוכר לא הסכים ודרש כסף מזומן. בחנות בא אליה אדם שהיא לא מכירה ואמר שישלם בשבילה. כך היתה לנו חלה לשבת.
 
לאחר שנה בארץ, שנה שבה סבלנו מקשיי קליטה ומעוני, אמא שלי אמרה לאחותה,שהייתה בארץ כבר משנת 1948, "למה הבאת אותנו לפה לארץ ישראל, רחוק מכולם וזרקת אותנו?" אז דודתי קנתה לנו בית של שלושה חדרים בכפר יונה כדי שיהיה לנו מקום לידה, היא עזרה לנו, ומאז הכל התחיל להסתדר: אמי ואבי עבדו בעבודה מסודרת. אמי עבדה בכפר יונה בתור מגהצת ואבי עבד בתור מחסנאי במכבי (כדורגל).  
 
תשע"ה 2015

מילון

די.די.טי.
חומר חיטוי נגד כינים

ציטוטים

”לא על על דעתי שכל כך קשה לעלות ארצה“

הקשר הרב דורי