מאגר סיפורי מורשת

רבקה אריכא לבית ותרי: "נולדתי בבי"ח "הלל יפה" שבחדרה להורים שעלו מתימן בשנת 1949, או ליתר דיוק בסוכות תש"י. הוריי עלו ארצה ממניעים ציוניים – דתיים. הם האמינו בכל מאודם שמקומם של היהודים הוא במדינה הצעירה, שזה עתה קמה. הם ארזו את מעט מיטלטליהם והשאירו את רכושם בתימן. אמי ז"ל הייתה בהריון ומטופלת בארבעה ילדים קטנים. שלושה מהם נפטרו בדרך מצנעא (בירת תימן) שם חיו הוריי כזוג לאחר נישואיהם.

ההליכה מצנעא למקום ריכוז היהודים בחאשד הייתה קשה ורבים מצאו את מותם בדרך, גם סבי סלימן (שלמה) סיאני, אבי אמי, נפטר ונקבר בדרך. הם הגיעו לחאשד עם תינוקת בת שנתיים וחצי – שמעה, שהייתה חולה מאוד. מחאשד הם עלו על מטוס ארצה במבצע "מרבד הקסמים". הם הועברו מיד למחנה עין שמר, ושכנו באוהלים. את שמעה אחותי לקחו לבית תינוקות, שהיה מעין בית חולים, שם היא קיבלה טיפול רפואי שלא צלח. אמי ילדה בן בתאריך תשעה בנובמבר 1949. עם לידתו הועבר לבית התינוקות שבמחנה העולים. אמי דאגה ללכת להניק אותו מידי שלוש שעות, וכך היה עד ברית המילה, שם נקרא שמו ישראל.

גם לאחר ברית המילה אמי המשיכה והלכה להניק אותו בשעות קבועות. בשבת בהיותו בן שלושה שבועות, כששמעה הייתה באוהל עם ההורים, היא נפטרה. אמי ז"ל שלחה את אחיה, אהרון סיאני, לבית התינוקות כדי להודיע שהיא נפטרה, ולכן לא תוכל להגיע להניק את ישראל. שם הודיעו לאהרון בן ה-10, שגם התינוק ישראל נפטר. הוריי לא ראו את גופת ישראל, שלדברי אמי היה תינוק בריא, שאכל היטב והתפתח בהתאם לגילו, ובהנקה הקודמת התנהג בצורה רגילה. הורי הוכו פעמיים – שוב הכה בהם המוות!

לאורך השנים סירבו הוריי להכיר במותו של ישראל. עם הזמן כשנודעו סיפורים דומים של היעלמות תינוקות של עולים מארצות האסלאם ומארצות הבלקן, הועלה החשד שישראל עדיין חי, אך במשפחה אחרת. הוריי מסרו עדות בוועדת כהן-קדמי בעניין ילדי תימן, תיק מספר 2013/95. שם כתוב:

"ותרי ישראל בן סלם (שלום) ורומיה

א. הודעה על היעדרות הנ"ל נמסרה ע"י הועדה הציבורית. לפיה נולד הנעדר בינואר 1950, ונעלם חודש לאחר לידתו ממחנה עולים א' עין שמר.

ב. מבירורי הועדה עולה כי יש יסוד לכך שהנעדר נפטר בבית התינוקות של מחנה העולים עין שמר ביום 26.12.49 והובא לקבורה בבית העלמין בעין שמר, בהיותו כבן 3 שבועות.

ג. המסקנות האמורות נתמכות ברישום שנמצא בפנקס נפטרים במחנה עולים עין שמר (פנקס 50) שנערך במשרד המחנה זה, ובדברי אם הנעדרת."

מסמך זה לוקה באי דיוקים בענין מועד לידתו של אחי ישראל. בסעיף א' נכתב שהוא נולד בינואר שנת 1950, ובסעיף ב' נכתב שהוא נפטר בדצמבר שנת 1949. – האם יתכן שאחי נפטר ואח"כ נולד?!

"ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי" (שמות יט" ד')

הוריי עזבו את ביתם בצנעא עם הילדים הקטנים ועם ספרי הקודש. ההליכה לחאשד הייתה ארוכה ונמשכה ימים רבים. הליכה במדבר ללא מים וללא מספיק אוכל גרם לתמותה גדולה של תינוקות ושל אנשים זקנים. וגם במחנה התנאים היו קשים. ד"ר אברהם שטרנברג, חבר המשלחת הרפואית שהגיעה למחנה כתב ביומנו: "שדה רחב היה מכוסה כולו המוני אדם השוכבים בצפיפות זה ליד זה על החול המדברי. ובתוך ים האדם הזה בלא נקודות רבות בהירות לבנות. כשהתקרבנו ראינו דרגשים נמוכים ועליהם מתים בתכריכיהם שלא הספיקו להביאם לקבר ישראל…". המצב במחנה הלך והדרדר, ניכר מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד, וכוח אדם מצומצם מאידך. כל זאת העמיד את המחנה בפני קריסה. טרם עלייתם למטוס, נתבקשו העולים לרכז את ספרי הקודש היקרים ואת תכשיטיהם כי המטוס לא יוכל להמריא איתם. וחוץ מזה, נאמר להם, הם יקבלו אותם בחזרה לכשיגיעו ארצה.."

דבר שהיה  שקר וכזב!

אבי (סאלם) שלום ותרי ע"ה

(סאלם) שלום ותרי, אבי מורי

אבי (סאלם שלום ותרי ע"ה נולד בשנת 1923 לערך) בכפר "בית וותר", שהיה אחד מהכפרים בבני בהלול הסמוך לעיר צנעא בירת תימן. הוא נולד לאביו, סבי, יחיא ולאמו, סבתי, סעדה לבית ענקי. (תאריך הלידה בתימן לא היה מדויק ולא נוהל רישום ולכן ישנן משפחות שתיעדו את תאריך הלידה העברי המדויק, והוא נרשם באחד מספרי הקודש. משום כך לרבים מעולי תימן וארצות המזרח נרשם התאריך הלועזי האחד בינואר ושנה משוערת). אבי מורי עלה ארצה בגיל 27 לערך. הוא היה הבן השלישי לאחר שתי בנות: רומיה תריף וחממה (יונה) חג'בי. רומיה עלתה ארצה ונפטרה בשנת 1952 לערך, היא השאירה אחריה שני בנים ושתי בנות. הבנים: חיים ואברהם. והבנות: יונה הבכורה, שרה ושושנה. הילדים, פרט ליונה שהייתה 17 לערך, הועברו למוסדות. חממה (יונה) גרה בראש העין והיו לה בנים ובנות. הבנים: יוסף, משה, שהיה לו אח תאום, שנחטף בראשית שנות החמישים מבית חולים בפתח תקווה ונפתלי. הבנות: שרה, יונה ודינה.

אבי נתייתם מאמו בגיל 6, וסבי החליט לעזוב את הכפר ולעבור לצנעא כדי שבנו, אבי, ילמד תורה אצל הטובים שבמלמדים. הוא היה בן טיפוחיו של הרב יוסף שמן זצ"ל, שהיה רב בית הכנסת "בית (אל) ריעני". הוא דאג שיגיע לתפילות ולשיעורי התורה. במשך הזמן אבי החל ללמוד שחיטה אצל הרב חיים חוברה זצ"ל אך לא סיים את לימודיו, כיוון שהיה רגיש מאד למראה הדם. אחר כך למד את מלאכת הסנדלרות ועסק במקצוע זה, אך לא זנח את לימודיו. בהגיעו לגיל 19 לערך נישא לאמי רומיה לבית סיאני והם נשארו לגור בצנעא בתימן. המצב הכלכלי היה קשה בעיר אך סבי, אבי אמי, שהיה מבוסס כלכלית, עזר רבות לזוג הצעיר. להוריי היו חברים רבים בצנעא, שאיתם שמרו על  קשר הדוק גם אחרי עלייתם ארצה. עם עלייתם של הוריי ארצה, הם שוכנו במחנה עולים "עין שמר" באוהלים מטים לנפול.

במחנה אבי עבד כשרת בבית הספר במקום. בסוף שנות החמישים נולדתי אני. ליתר דיוק – בא' בטבת תשי"א (10 בדצמבר 1950). לאחר שפוזרו העולים ברחבי הארץ, הנרי הגיע למושבה מגדיאל, שבשנת 1964 התאחדה עם הדר רמתיים, ורמת הדר והפכה להיות הוד השרון. הוריי קיבלו בית קטן ושם נולדו שלושת אחיי: רחל, שלמה ומשה. במגדיאל גרו בשכנות סבתי (מצד אמי) חממה (יונה) ודודיי: מזל, אהרון, ונעמי. ובמרחק שני בתים גר סבי מצד אבי ואשתו יונה. להם נולדו אחיו למחצה של אבי: ישראל, נעמי, ניסים ומזל. בחלקת האדמה שמאחורי הבית גידלו הורי עצי פרי כמו: תפוזים, לימונים, אשכוליות, תפוחים ורימונים. והיה לנו גן ירק, שם גידלנו ירקות שונים. לימים אימא טיפחה גינה יפהפיה ובה פרחים מסוגים שונים, גינה לתפארת!

בתחילה נלקחו גברים רבים ועמם אבי וסבי לעבוד בייעור בפרוזדור ירושלים ליד מושב "בית מאיר", שם הם נטעו עצים רבים ושם סבי חלה בשחפת. לימים אבי ביקש לעבוד בעבודות בנייה. הוא מצא עבודה ברמת גן ושם הוא למד את מלאכת הבנייה ואת מלאכת הריצוף של אריחי הרצפה והקיר. הוא הצטיין מאוד בעבודתו והחל לעבוד באזור כעצמאי. הוא קנה לו שם של בעל מקצוע דייקן ואמין והיה מאוד מבוקש. בד בבד עם עבודתו הפיזית, אבי מצא זמן להיות פעיל בסניף המפד"ל (המפלגה הדתית לאומית) במקום. הוא היה סגן ראש המועצה המקומית, חבר המועצה הדתית. במסגרת זאת דאג לכל צרכי הדת במקום: מקוואות, בתי כנסת, שמירת שבת, כשרות ובתי עלמין. היה לו קשר טוב עם הרבנים המקומיים: הרב אריאל פרץ זצ"ל והרב רפאל ביטון זצ"ל. (שיום פטירתם זהה – כ' בסיוון, והם קבורים סמוך זה לזה בבית העלמין הישן של מגדיאל). היה לו גם קשר טוב עם כל גווני האוכלוסייה ביישוב. אבי היה גם חבר בארגון "בני ברית", שם היה מאד מוערך.

אהבת לימוד התורה

אהבת לימוד התורה של אבי לא ידעה גבולות. גם כשעבד בעבודה פיזית קשה, לא הזניח את לימוד התורה. קודם היה לומד בבית ואחר כך בבית הכנסת. את השבתות היה מנצל ללימוד תורה, משנה, הלכה ומדרש תנחומא. הוא לימד גם את אחי ואף בזמן סעודות השבת היה מלמדנו תודה והלכה. תמיד שמענו מפיו דבר תורה. בשנות החמישים אף יזם והקים בית כנסת ע"ש שבזי, המשורר בן תימן, ששיריו היו כיסופים וגעגועים לירושלים. רובם היו כתובים בעברית נפלאה. בשנת 1964 הוא רכש ספר תורה שנכתב ע"י חברו חיים חריף ז"ל מגדרה. ספר התורה הוכנס לבית הכנסת בשירה ובשמחה וכמובן בסעודת מצווה, דבר שהיה נדיר, לאור המצוקה הכלכלית של אותה תקופה. לפני כ -37 שנה החל לעבוד במועצה הדתית כמשגיח כשרות ואחר כך בחברת קדישא, שם עבד בהתנדבות עד גיל מבוגר. כשביקשנו ממנו להפסיק לעבוד שם, הוא ענה: "זו מצווה, ואין מי שיעשה אותה". בעבודה זו עשה חסד הן עם החיים והן עם המתים. כזה היה אבי – איש חסדים. אבי פרש לגמלאות בגיל 80.

אבי גם היה עוזר להשכין שלום בן איש לאשתו וכן עזר לאנשים רבים בהלוואה של סכומי כסף רבים, בעיקר לאלמנות. הכסף עבורו היה אמצעי לעזור לאחרים ולא היה מטרה. בתקופת העבודה במועצה הדתית, אבא השקיע את זמנו הפנוי בחברותא עם כמה רבנים תלמידי חכמים בין תפילת מנחה לערבית ולאחריה עד השעות המאוחרות בערב. בשנים האחרונות היה נוסע מדי יום בשני אוטובוסים מהוד השרון לפתח תקווה לכולל של הרב יונתן אדוואר. שנתיים לפני מותו, כשלא עמד בקושי של הנסיעות, המשפחה הייתה מסיעה אותו לכולל ובחזרה כל יום, ובכל מזג אוויר. ליד מיטתו של אבי הייתה כוננית קטנה עם ספרי קודש. הוא הקפיד שמפתחות בית הכנסת יהיו תמיד בכיסו. בחודש האחרון לחייו, כשנחלש מאד, היה אחי שלמה לומד ליד מיטתו "שניים מקרא ואחד תרגום" וכן הם למדו יחדיו מספר משלי ושרו יחד משיריו של הרב שלום שבזי זצ"ל. שבועיים לפני פטירתו, אחי שלמה ובנו יאיר למדו ליד מיטתו במסגרת סיום לימוד הש"ס במסכת "טבול יום" פרק ג'. אחי חש שאבי עייף ואולי אינו מרוכז דיו, והוא שאל אותו – האם להפסיק בלימוד? אבי פקח את עיניו ואמר לו: "לימוד תורה לא מפריע לי, תמשיך ללמוד!"

אבא ראה בחינוך התורני בסיס חשוב לעיצוב אישיות אחיי, ושלח אותם ללמוד בישיבות תיכוניות. את אחי שלמה שלח לישיבת "קריית נוער" בירושלים ואת אחי משה שלח לישיבת "כפר סיטרין" בכרמל. יציאת הילדים לפנימיה באותם ימים הייתה יוצאת דופן. באחת מימי ההורים של שלמה, הרב סיפר לו על הישגיו במקצועות החול. אבי פנה אליו ואמר לו: "סליחה הרב, זה לא מעניין אותי. מעניין אותי איך הוא במקצועות הקודש, ביהדות? איך הוא ביראת שמיים? איך הוא בתפילה?". הרב סיפר לאחי אחר כך שתגובה כזו הוא לא שמע מאף הורה.

מסורת אבות

אבא הקפיד מאד על מסורת האבות, על הקריאה הנכונה, על דיוק בפיסוק, על המנגינות והטעמים בקריאת התורה, בפיוטים ובאשמורות (שהם סליחות בימים הנוראים), בתפילות הימים הנוראים ובתקיעות השופר. הוא הקפיד מאד שהכל יהיה על פי המסורת. כמובן שהקפיד על התנהגות בישיבה בג'עלה בסעודות מצווה ובאבל: לבוש הולם, דיבורים, הקשבה לשירה ולדבר התורה וברכת המזון. (ג'עלה- פירות טריים ויבשים, שתייה קלה וחריפה, אותם נוהגים לאכול בשבת ובשמחות).  תמיד היה חרד מה יהיה עם מסורת תימן בדורות הבאים. לאחר שבגרנו ויצאנו מהבית, השתדלנו מאד לגרום לו נחת בשבתות הן בזמן האוכל והן בבית הכנסת. הוריי היו מהראשונים שהשתתפו ב"ירחי כלה" עם הרב ד"ר רצון ערוסי. הם היו יוצאים לשבתות ולנופשונים יחד עם ר' שמואל עוזרי זצ"ל ואשתו שושנה שתחיה, שחוץ מקרבה משפחתית לאשתו, הם היו חברים טובים בלב ובנפש, והיו מבקרים זה את זה בשבתות ובאירועים משפחתיים. ב"ירחי כלה" הם שמעו הרצאות של רבנים, והיו חוזרים מעודדים ומלאי התפעלות ממה שקיבלו מהרב ערוסי.

רומיה ותרי לבית סיאני, אמי ומורתי

אימא נולדה בשנת 1925 לערך בכפר סייאן, כפר הקרוב לצנעא מהלך 20 דקות הליכה. בכפר גרו מוסלמים ויהודים בשכונות נפרדות. שכונת היהודים הייתה על ההר ושכונת המוסלמים הייתה למרגלות ההר. היחסים בין היהודים למוסלמים היו נהדרים, יחסי קירבה וכבוד. סבתי ז"ל  היתה חממה בת אברהים לבית סעדי ובעלה סלימן (שלמה) סעיד מדמוני. נהוג היה בתימן לקרוא לאדם גם על שם המקום שבו הוא חי, ולכן משפחות רבות מכפר זה נקראות  "סיאני". סבא סלימן, אותו לא הכרתי, היה נגר. הוא עבר מכפר לכפר ועסק במקצוע מכובד זה, הוא היה בעל מקצוע מעולה. הוא היה יוצא בבוקר לאחר תפילת שחרית וחוזר לעת ערב לבית הכנסת לתפילות מנחה וערבית. סבתי ז"ל גידלה את ילדיה ועסקה גם בתפירה וברקמה של מכנסי הנשים, שנקרא "תרג'ול". גם בארץ היא המשיכה לרקום ומכרה את עבודותיה לכל דורשת. לסבא ולסבתא היו ילדים רבים.

הבכור סעדיה, בארץ גר בהרצליה. בראשית ימיו למד סעדיה עם כל ילדי הכפר ב"חדר". אצל המורי, מורי יחיא אלגשאמה. כשגדל הביא לו סבא מורה הביתה, כדי ללמדו הלכות שחיטה. הלימודים היו מהבוקר ועד הערב, אך לבסוף הוא לא עבד כשוחט, למורת רוחו של סבא. הבית היה בן ארבע קומות והייתה לו גם קומת מרתף. במרתף שמר סבא חיטה, שעורה ובשר שהיו מייבשים אותו ל'ימים אפורים'. (יש להדגיש שלא היו מקררים באותה תקופה בתימן).  בשנות בצורת היו סבא וסבתא מחלקים הן ליהודים והן למוסלמים מן החיטה, כדי שלא ירעבו. לסבא היו שדות שאותם עיבדו המוסלמים. הם הוקירו אותו מאוד על נדיבותו ועל נדיבותה הרבה של סבתא.

אמא רומיה נולדה שנייה והייתה בבת עינו של סבא. הוא היה לוקח אותה איתו לעבודה, כיוון שהייתה ילדה פקחית, סקרנית וממולחת. אחריה נולדה נעמי, שלימים נישאה לבן דודתה, יוסף סעדי, ולהם הייתה בת יחידה, יהודית. אחריה נולדה סעדה, מזל, שלה יש סיפור חיים מעניין: השיאו אותה ליוסף חיים עיראקי כהן, היא הייתה בת עשר, והנישואים מומשו לאחר שנתיים. לאחר שנה נולד בנם עזרא. זה היה כבר לאחר העלייה לארץ במחנה עין שמר. לאחר זמן מועט הם התגרשו ועזרא הועבר לחזקת אביו. הוא נלקח בכוח מזרועות אמו. היא דאגה לבקרו מדי שבוע בשבוע. במלחמת יום הכיפורים בהיותו בן 23 התנדב עזרא למלחמה. (בשבת ההיא לא גייסו אותו כי סבל מאד מכאבי אוזניים). ביום השני לקרבות ברמת הגולן הוא נפל, בהיותו חייל בסדיר. הוא היה חייל בחיל הרפואה. לאחר שנים דודה מזל נישאה בשנית לסעדיה צנעני, שהיה יתום מהוריו, ו"אומץ" על ידי אבי. (בתימן היו מאסלמים ילדים יתומים). דודה מזל עבדה בכרכור אצל משפחה שעלתה מגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. להם הייתה בת יחידה, תרצה, שראתה בדודתי אחות גדולה. הן שמרו על קשר הדוק עד ימיה האחרונים של תרצה, שמתה ממחלה קשה לאחרונה. כשעזבו את מחנה עין שמר עבדה דודתי בבית החולים "שלוותה" שבמגדיאל. שם עבדה במטבח, קודם כמנקה ואחר כך כמבשלת, עד שפרשה לגמלאות. לדודה מזל ולסעדיה נולדו שלושה ילדים: אליאב, שרונה ושי. אחריה נולדה חממה (יונה), שנישאה בארץ בשנת 1954 ליוסף וקשי. היא גרה בכפר סבא ולהם נולדו שני בנים, יגאל וגדי. דודה יונה עבדה כמנקה ועוזרת בית בכפר מל"ל ואחר כך כמבשלת במסעדת "אגד" בתחנה המרכזית בכפר סבא. בערבים עבדה כמבשלת בקייטרינג בהרבה אירועים, כיוון שהצטיינה במעשיה. האח הצעיר של אמי, אהרון, שירת בחיל הים שנים רבות. הוא עבד אחר כך גם כמורה תקופה קצרה. בסוף שנות ה-60 נישא ליונה לבית קרוואני. להם נולדו ארבעה בנים: איתמר, אלעד, נריה ושלמה. אימא עבדה כעוזרת בית ברמת גן, בגבעתיים וברמתיים. כולם אהבו אותה בשל חריצותה וטוב ליבה. מהנשים שבביתן עבדה, למדה את הבישול המזרח אירופאי- הגפילטע פיש והרגל הקרושה. כמו כן היא למדה את מלאכת הסריגה, היא הייתה נוסעת לחנות של שייר ברמתיים לקנות את חוטי הסריגה ולקבל את ההוראות. היא סרגה לנו אפודות, סוודרים יפים ומיוחדים. אימא ראתה בהשכלה ערך עליון ולכן תמיד דרשה מאיתנו לקרוא ספרים. בעצמה הלכה ללמוד לקרוא ולכתוב רק לאחר שגדלנו. היא הייתה הולכת בערבים למועדון ללמוד, ומדי שבוע בשבוע הגיעה לביתנו עיתון "שער למתחיל". היא הייתה אשת חסדים, ולכל אירוע בשכונה או במשפחה הקרובה או הרחוקה היא ואחיותיה נטלו חלק בהכנת האוכל. אם זה בבית שהייתה בו שמחה חתונה או לידה, או להבדיל בבית האבלים.

רבקה אריכא לבית ותרי

נולדתי בחנוכה תשי"א בבית חולים בחדרה, ובעודי תינוקת עברו הורי ממחנה העולים "עין שמר" למושבה מגדיאל שבשרון. המושבה ממוקמת בין פתח תקווה לכפר סבא. אז הוא היה ישוב קטן שסביבו פרדסים. הוריי, שילדיהם מתו הן בדרך לארץ והן בארץ, פינקו אותי מאד. הייתה לי עגלה חדשה, שלא לרבים מבני העולים הייתה כזאת. הדרך מהבית הפרטי המטופח לתחנת האוטובוס הייתה דרך חולית, ורק כמה שנים מאוחר יותר נסלל הכביש. גן הילדים שלי היה במרכז המושבה, ליד בית הכנסת הגדול וליד בית הספר היסודי הדתי, בו למדתי. לאחר סיום גן הילדים עליתי לכיתה א' ושם למדתי עד כיתה ח'. למדנו את כל המקצועות. הבנות תוגברו בשיעורי תפירה והבנים במכונאות רכב. משם אהבתי למלאכת יד! בבית הספר היה לנו מנהל שאהב תאטרון ומשחק, מר יוסף דור ז"ל. בכל חג פורים, הייתה תהלוכה של כל תלמידי בית הספר במרכז המושבה. הוא רתם גם את ההורים. לימים המשיכה את דרכו אשתו, גב' אסתר דור ז"ל. הייתה לנו בבית הספר מקהלה בה השתתפתי, שהופיעה בכנסי מקהלות, ובהם זכינו לא פעם במקום הראשון. המקהלה הופיעה גם על במות בערב יום העצמאות בגן הציבורי מול בית הספר. היה לנו גם חוג ריקודי עם, שגם בו השתתפתי. הייתי פעילה גם ב"בני עקיבא", תנועת נוער דתית. בסיום כיתה ח' ערכנו מסיבה מרשימה. הבנות לבשו את התלבושת אותה הן תפרו: חצאית קפלים בצבע תכלת וחולצה לבנה ועליה רקמה של ציפור על ענף. בסוף האירוע נשארנו תלמידי המחזור ועשינו לנו מסיבת ריקודים סלוניים עד אור הבוקר. במרכז המושבה ב"בית האיכר" הייתה ספרייה. הייתי שם בת בית, כיוון שאהבתי לקרוא וקראתי המון בשעות הפנאי, בעיקר בחופשות הקיץ. את לימודי התיכוניים למדתי בכפר סבא בבית ספר "מורשת". הוא היה ממוקם במרכז המושבה ליד שוק העיר. למדו בבית הספר בנים ובנות מכל יישובי הסביבה: כפר סבא, רעננה, יישובי גוש תל מונד והוד השרון. היינו שם מיעוט, כי בזמנו לא כל בוגרי כיתות ח' המשיכו ללמוד בבית ספר תיכון. הרוב יצאו לעבוד, כדי לעזור לפרנסת המשפחה. שם הגדלנו את חוג החברים. אל בית הספר הגענו ברגל דרך הפרדסים המפרידים בין היישובים. אבי ז"ל קנה לי זוג אופניים ואיתם הייתי מגיעה לביה"ס. אהבתי מאד ללמוד אנגלית, צרפתית, ספרות ולשון. היו לנו מורים טובים מאד. בזמני הפנוי הייתי קוראת ספרים ומאזינה לרדיו. אהבתי להאזין לשירים עבריים ולשירים בלועזית. אהבתי מאד את להקת "החיפושיות", וידעתי כמעט את כל שיריהם ואף צפיתי בסרט עליהם שנקרא "ארבעת המופלאים". אהבתי גם לשיר שירים בצרפתית ובאיטלקית. וכמובן שאהבתי את מצעדי הפזמונים. אהבתי גם להאזין לתסכיתים ששודרו ברדיו.

רק בסוף שנות לימודי בתיכון הגיעה אלינו הטלוויזיה. בביתנו לא הייתה טלוויזיה. הוריי העדיפו להשקיע את כספם ברכישת ספר תורה, שעלה כסף רב… לאחר סיום לימודי בביה"ס התיכון לא שירתי בצבא בשל היותי דתייה. ניצלתי את הזמן עד תחילת הלימודים באוניברסיטה ועבדתי כפקידה בבית אריזה לפרי הדר "תנובה אקספורט" שבהוד השרון. ובערב למדתי בחוג לתפירה לפי "בורדה" ותפרתי לי מלתחה שלימה. לאחר שנתיים של התלבטות נרשמתי לאוניברסיטת "בר אילן" ולמדתי ספרות עברית וערבית. מאד נהניתי שם. בשנה ג' התחלתי לעבוד כמזכירה במחלקה ליחסי ציבור באוניברסיטה ובאוקטובר שנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וצוות העובדים גוייס. אני החלפתי את הדובר וכתבתי הודעות קצרות לעיתונות. במחלקה עבדו אנשים מאד מעניינים ועם חלקם יש לי קשר עד היום. בחופשת קיץ בשנת 1975 יצאתי לראשונה לטיול גדול באירופה הקלאסית, טיול שנמשך כחודש. בשנת הלימודים הבאה התחלתי לעבוד כמורה בדימונה ובירוחם. עבדתי שם שנתיים ואת שעות אחר הצהריים ניצלתי ללימודים באוניברסיטת "בן גוריון" שבנגב, שם למדתי במחלקה לחינוך – לימודים לשם קבלת תעודת הוראה. לאחר שנתיים טובות אלו, חזרתי לאזור המרכז ועבדתי כמורה בחט"ב "ישורון" בפתח תקווה.

נישאתי בשנת 1982 בי"ח במרחשוון תשמ"ג לעמיקם אריכא ונולדו לנו ארבעה ילדים: טל, נעם, עדו וחגי. טל נישאה בשנת 2006 לזוהר מגן והם גרים באלעד. יש להם שלושה ילדים: אבישג, אביתר וגפן. טל בוגרת המחלקה לכלכלה ולמנהל עסקים. היא עובדת בחברת ביטוח בפ"ת במחלקת תביעות.

משפחתנו

נעם שירת שנתיים בצבא קבע כקצין בגולני. לאחר שירותו הצבאי יצא לטיול עם שני חבריו מקורס קצינים לטיול ארוך של חצי שנה בדרום אמריקה. נעם למד במחלקה להנדסת מכונות ושם הכיר את אשתו אביטל לבית מיכאל. הם נישאו בשנת 2016, ולפני כחודשיים נולם בנם בכורם – כרמל. נעם עובד כמהנדס באזור התעשייה ברקן בשומרון,  אביטל לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב. עדו למד הנדסת חשמל ואקטרניקה, והיום הוא עובד בבנק דיסקונט המרכזי במחלקה למחשוב. חגי בוגר המחלקה למדעי המחשב ולמתמטיקה עובד ב"אינטל" בחיפה, וגר מחוץ לבית. כולם בוגרי אוניברסיטת אריאל שבשומרון.

יש לי שלושה אחים: רחל, שלמה ומשה. רחל אחותי צעירה ממני בשנה, נישאה בשנת 1973 כחודש לפני מלחמת יום הכיפורים לפנחס נדב. יש להם שלושה ילדים: עינת, ינון ושלי. הם גרים בפתח-תקווה. היא עבדה כמורה לטכנולוגיה. היא בעלת תואר שני בתורה שבעל פה מאוניברסיטת בר אילן. אחי שלמה, צעיר ממני בשלוש שנים וחצי, וגר בשכונת הר-נוף בירושלים. הוא שירת שנים רבות בצבא. וכשהשתחרר החל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון שבנגב במחלקה להנדסת תעשייה וניהול. ואת התואר השני עשה באותה אוניברסיטה בהנדסת בטיחות. את לימודיו סיים לאחרונה. שלמה נישא בשנת 1982 לנאוה לבית שריון, אחות ירושלמית, שאף לה יש תואר שני בסיעוד. נאוה עבדה בבית חולים "הדסה" עין כרם. שנים רבות ניהלה מחלקת דיאליזה בירושלים. יש להם חמישה ילדים: אביה, יהונתן, מיכל, נדב ויאיר חיים. משה אחי הצעיר גר קרוב לבית ההורים בהוד השרון. הוא עובד כרצף ביישובי הסביבה. הוא נישא לעליזה לבית פרחי ולהם שלושה ילדים: מור, מתן ומאיה.

אני תקווה, שמה שהורי נטעו בי, הצלחתי להעביר לילדי: את אהבת הלימוד, את הקשר לדת היהודית, את העזרה לזולת, את האהבה למשפחה ואת הנאמנות למדינה.

הזוית האישית

התלמיד המתעד עמית טמיר: המפגשים והסיפורים היו מעניינים. למדתי על החיים בתימן ועל יהדות תימן.