מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה תמרי. נולדתי בתל אביב בשנת 1946, בשם דליה טולידאנו. כשהייתי בת שמונה עברנו לגור באפקה, שהייה ישוב של מפקדי ההגנה.

כילדה, ידעתי מעט מאוד על המשפחה שאליה השתייכתי. אבי סיפר לי על ילדותו בטבריה והיינו קרובים מאוד לכל חמשת אחיו ואחותו. סבי היה הרב ברוך טולידאנו,  וסבתי חנה טולידאנו לבית אבולעפיה. הם גידלו משפחה למופת ומהם שמעתי על ילדותם. משפחתי היא משפחה ענפה שמנתה כ- 50 נפשות. בחגים היינו מתאספים כולנו ,הורים וילדים, וחוגגים את ליל הסדר מסביב לשולחן עצום בגודלו. את חג הסוכות חגגנו בסוכה מפוארת ומושקעת, בחנוכה מסביב לחנוכייה היינו טועמים ממטעמיה של סבתא.

היינו קבוצה גדולה מאוד של נכדים שיצרה הווי משלה. בימי שישי היינו מגיעים לבית של סבא וסבתא לטקס הקידוש, בשבת להבדלה. היו לנו זמירות בנוסח יהדות ספרד. בשבתות סבתא נהגה לספר לנו על ילדותה ועל העובדה שהיא התחתנה כשהיא הייתה בת 12 בלבד וסבי  היה רק בן 13.

סבתי הייתה אישה מאוד חכמה וניהלה ביד רמה את ביתה וילדיה, שרובם ככולם זכו לשאת בעמדות מפתח בחברה הישראלית, קיבלו את מרותה המוחלטת וזאת למרות שמעולם לא למדה בבית ספר ולא ידעה לקרוא ולכתוב.

אצלם בבית התודעתי למגוון מאכלים אשר מזוהים עם מורשת תרבות ספרד.  למדתי שסבא שלי, היה רב ודיין תרגם את ספרו של הרמב"ם שנקרא "אל מרשד אל כפי" אבל מעבר לכך לא ידעתי הרבה על המשפחה שלנו.

בשנת 1991 התקיים כנס בבית התפוצות של משפחת טולידאנו ובעקבותיו החלה עבודת מחקר לציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד. כתוצאה מכך, בשנת 1999 זכיתי לקבל ספר ששמו "אילן היוחסין של דניאל טולידאנו" וממנו למדתי על הקשר החזק של המשפחה שלנו עם ארץ ישראל והדרך הארוכה שהם עשו כדי להגיע לארץ. בספר זה מופיעים לוחות המשפחה שלנו מימי ספרד ועד היום.

גם אנחנו, בעלי, אני וילדינו מופיעים בעץ חיים זה. החלטתי לחלוק עם מאיה נכדתי את סיפר גרוש יהדות ספרד והקשר שלנו לארץ.

נתחיל בשם טולידאנו. ישנן שתי גרסאות האומרות:

אחת- המשפחה מקורה מהעיר טולדו שבספרד. ומשום שגירשו אותנו משם – יותר לא נחזור לשם. מכאן שהשם הוא. Toledo-no

השנייה- אומרת טולדו-אנו משמע "אנחנו מטולדו".

גירוש ספרד: בשנת 1492 הוציאו המלכים, פרדיננד ואיזבלה צו גרוש ליהודיי ספרד ופורטוגל. לפי צו זה הייתה להם אפשרות לקבל עליהם את דת הנצרות או לעזוב את ספרד. אלה שלא יעשו זאת נידונו למוות. האנשים השאירו את בתיהם ואת רכושם ויצאו למסע ארוך. מי שיכול היה לקחת חמור או עגלה היה בר מזל כי השאר הלכו ברגל.

המגורשים הקימו קהילות יהודיות חדשות במדינות כמו:  יוון, טורקיה, איטליה, הולנד, תוניס ומרוקו. המשפחה שלנו הגיעה למרוקו והייתה שם במשך שבעה דורות. לאחר מכן עלתה המשפחה לארץ והתגוררה בטבריה. אני דור תשיעי בארץ ישראל, בטבריה משפחתי שמרה על חלק מהמנהגים אותם הביאו מספרד. כמו: מאכלים, שירים ושפת הלאדינו.

בשנת 1967 נישאתי.

בעקבות עיסוקינו המקצועיים, שלי ושל בעלי מצאנו את עצמנו סובבים בעולם עם ילדינו. עברנו ערים שונות בעולם,

חיינו בטהרן ובסינגפור,  ובסוף הגענו לארצות הברית. אני גאה לציין ששמרנו על בית "ישראלי" בעת שהותינו  בחו"ל.

הילדים למדו עברית תקינה. הקפדנו  לשמוע את החדשות מהארץ, את המוסיקה הישראלית, ולחגוג את החגים של עם ישראל. התוצאה הייתה שהילדים חזרו לגור בארץ. ראשונה הייתה יעל שהתגייסה לצבא והלכה לאוניברסיטה העברית בירושלים, אחריה מיקי, אמא של מאיה ולבסוף שי.

בימים אלו,  כשאנו יוצאים  לגמלאות החלטנו גם  לשוב ארצה. וזאת אחרי שהייה של 34 שנים בארה"ב.

כיף להיות חזרה בבית, לדבר ברחוב עברית, להיות מוקפים על ידי משפחה וחברים, לשיר שירים בעברית ולאכול את האוכל הישראלי. אין כמו הבית!

הזוית האישית

מאיה:  מאוד נהנתי לעבוד עם סבתא. היה לי ממש כיף ואני עצובה שניתנה לי רק הזדמנות אחת ללמוד עם סבתא במסגרת בית הספר, הייתי שמחה שינתנו לי עוד הזדמנויות. אני מאחלת לסבתא שתהנה ותשמח, בריאות ואושר!

סבתא דליה: לעבוד ביחד עם מאיה על תולדות המשפחה שלנו והשיבה לארץ ישראל הייתה חוויה מקשרת מאד ומחממת את הלב. נהנתי לחלוק עם מאיה את הסיפור ומידי פעם לראות אותה פותחת עיניים גדולות ,צוחקת בקול רם: "באמת סבתא שלך התחתנה בגיל 12?!" ישבתי לידה בכיתה וראיתי איך היא מקלידה במהירות על המחשב ומארגנת את המחשבה וסדר העדיפויות. נגרם לי עונג רב, תודה על היוזמה.