מאגר סיפורי מורשת

אני מתרגש להביא כאן את סיפורי מכיוון שלא סיפרתי אותו בעבר.

נולדתי בגרמניה, בן להורים פולנים שחיו בגרמניה לתקופה מסוימת ומשם עברו לצרפת. את שנות ילדותי כילד עברתי בצרפת, כאשר בבית דיברו חצי יידיש וחצי גרמנית.

בשנת 1939, כשפרצה מלחמת העולם השניה, הייתי בן 14. שנה לאחר מכן, ביוני 1940, ראיתי את הגרמנים נכנסים לפריס. במהלך השנה הראשונה לכניסת הגרמנים הכל היה שקט. אחרי שנה יצאה פקודה שהיהודים חייבים  להירשם. חשוב להבין שהגרמנים הסתירו את כוונותיהם האמיתיות. הם עשו הכל כדי לבלבל את האוכלוסיה ולא אמרו את האמת. 

חצי שנה לאחר מכן הגרמנים הקימו מחנה בצפון צרפת ואספו אליו את הגברים. בשלב זה עוד אפשר היה להתכתב עם הגברים שנלקחו. אחרי כמה זמן, הגרמנים פשטו על כל הבתים של היהודים. היהודים נאספו באצטדיון הספורט הגדול ונשלחו צפונה לכיוון גרמניה פולין.

על יד פריס הקימו מחנה מעבר ששם החזיקו את היהודים. מי שנתפס נלקח למחנה שנקרא "דראנסי". כאמור, אנחנו לא היינו צרפתים. הזרים התנדבו ללגיון הזרים, וביניהם אבי והדודים שלי התנדבו. באחד הימים הסתובבתי ברחוב ובדקו את הניירות שלי. הניירות שלי היו ניירות פולניים ובדיוק אז פג התאריך בתעודת הזהות שלי. השוטרים אמרו לי שאני צריך לגשת לסדר את הניירות. מאותו יום הפסקתי לצאת לרחוב. במשך חצי שנה הייתי בבית ולא יצאתי. יצאתי רק לחצר, כי השירותים היו בחצר.

לאחותי הגדולה היה קשר עם אופה ממנו יכולנו לקבל לחם. הוא יעץ לה להכין ניירות מזויפים. אספנו את הכסף המעט שהיה לנו ובעזרתו אחותי הכינה לי ולה ניירות מזויפים.  

אומרים ש"העולם שייך לצעירים", המבוגרים לא זזים מהר אבל הצעירים הם ניידים. בתור צעירים אחותי ואני נסענו ברכבת ועברנו את הגבול לדרום צרפת. אחותי הגיעה למנזר ואני נדדתי תקופה עד שהגעתי לעבוד במנסרה, מקצוע אותו רכשתי בלימודי כנער בבית ספר "אורט".

יום אחד בבוקר הגיעו הגרמנים. הם ערכו חיפושים בשלושה אזורים בדרום צרפת ולקחו את כל הגברים לצפון העיר בורדו. במחנה הזה שהינו כארבעים איש בחדר בגודל חצי כיתה. מי שלא תפס מקום שכב בין הרגליים של שני הצדדים. שהינו ככה במשך מספר ימים. ביום השישי הם התחילו לברר את מי הם תפסו. את הסלקציה נתנו לאנשי המשטרה הצרפתית לעשות, וזה היה עדיף בעבורנו. הייתי בפרוזדור בזמן שהם בדקו את הניירות בחדרים והבחנתי בבעל הבית שלי במדים אזרחיים. אמרתי: "הנה בעל הבית שלי, הוא יגיד לכם שאני עובד אצלו" ולמזלי השוטר שלח אותי לצד השני מבלי לבדוק את הניירות. היה איתי עוד מישהו יהודי שעשה אותו דבר. יחד איתנו היו עוד חברים מהעבודה אבל הם נשארו ולא ראיתי אותם יותר.

אחרי שמונה ימים החזירו אותנו לבתים שלנו, אך לאחר שבוע בעל הבית שלי ביקש שאני וחברי נעזוב. החבר שאיתי הכיר כתובת שניתן לפנות אליה. נסענו לעיר מסוימת ושם קיבלנו מקום לשהות בו. אני הגעתי לבית של איכר. עבדתי אצלו זמן מה עד שיום אחד הגרמנים חיפשו את אנשי המחתרת באזור והאיכר ביקש ממני לעזוב.

הייתה לי רק ברירה אחת – ארגון המחתרת. במחתרת הצרפתית, שנקראה "מקי", היו קבוצות שונות וחיפשתי קבוצה שתקבל אותי לשורותיהם. הקבוצה אליה הצטרפתי הייתה קבוצה של קומוניסטים. 

לפני הפלישה של בעלות הברית שלחו אותנו לצפון צרפת, לאזור ההרים. בהתקדמות שלנו הגענו לבית בו התנור היה עוד חם. אני הכנסתי את רגלי ו…נרדמתי. בבוקר הנעליים היו מכווצים מחום על הרגליים ולא יכולתי לחלוץ אותם. חלצתי אותם בערב וכמובן שלא יכולתי להחזירם. המשכתי לצעוד בשלג ובכפור, בלי נעליים. מצאנו גויה של חיל צרפתי, חלצתי את נעליו ואיתם המשכתי. 

כשהחלה הפלישה מאנגליה לצרפת בנורמנדיה אנשי המחתרות יצאו והתקיפו כל מה שהיה שייך לגרמנים. היו קרבות בין קבוצות של המחתרת לגרמנים. הגרמנים היו כבר "על גלגלים" ורצו לברוח צפונה לגרמניה. באחד מהימים התקפנו בית ספר בו התבצרו הגרמנים. הם זרקו רימונים אך בסוף הצלחנו להיכנס בלי אבדות. אני זוכר שהייתי בין הראשונים שנכנסו ולקחתי אקדח של חייל גרמני. ישבנו בעיר מסוימת עד שהצבא הצרפתי גייס אותנו אל שרותיו וחידש לנו את הציוד.

בסוף חורף 1944, לאחר ששהינו מספר חודשים בשלג בחזית, כולם התכוננו לכבוש את גרמניה. כשנכנסנו לאחד הכפרים בגרמניה לאחד הכפרים ראינו שליד כל בית עמד שומר. פתאום נשמע רעש ותפסו שני חיילים גרמנים. האחד היה איש אס.אס והשני היה מחיל האויר. שניהם הוכנסו למקום בו שהינו וגם המפקד שלנו היה שם. החלו ויכוחים –"מה עושים איתם?". החליטו שאת איש האס.אס מחסלים. ביקשו מתנדבים, והמפקד בחר במישהו וגם בי. יצאנו החוצה. הבחור השני ירה בו צרור ואני וידאתי הריגה בראשו.

בנוגע לשאר משפחתי, נודע לי שאבי הגיע גם הוא למחתרת. אולם, בסוף המלחמה, לפני הפלישה לנורמנדיה, הוא נתפס עם קבוצה על ידי הגרמנים והגרמנים חיסלו אותם. אמי הגיעה עם סבתי לאושוויץ בסוף המלחמה. הגרמנים המשיכו שם בהשמדה עד הרגע האחרון, גם כאשר ידעו שהם מפסידים. אחותי ניצלה ועלתה לארץ ישראל וכך גם אני. אחרי המלחמה נשארתי עוד שנה בצרפת ומשם עליתי לישראל.