מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ברוד לבית רודרמן. נקראתי על שם סבתא של אמי. ילדותי עברה עלי בפתח-תקווה. נולדתי בירושלים, עיר מגוריהם של סבא וסבתא שלי, הורי אמי, בבית היולדות "ביקור חולים".

דרכו של אבי, בן למשפחה ליטאית, לחב"ד

נולדתי לאבי יצחק, יליד העיר פתח תקוה ולאמי שרה מלכה נחמה (לבית הלפרין), שעל שמה נקראת נכדתי הנפלאה המכונה "מלי" לאורך ימים ושנים טובות.

אבי היה בן למשפחה שעלתה מליטא. למרות שהמשפחה לא נמנתה על עדת החסידים, שלחו אותו הוריו ל'חידר' חב"ד בתל אביב שנקרא אז "בני תמימים", שם פגש את המשפיע החסידי הנודע ר' שאול ברוק ושם נבטו ניצני התקשרותו לרבי ולחב"ד. משם המשיך לישיבת "תפארת ציון" ואחר כך עבר ללמוד בישיבת פונביז' הליטאית. פעם כשפגש את הרב דוד חנזין, שהיה בעל שיעור קומה ומסור לענייני הרבי בכל נימי נפשו, התלונן אבי כי "לימוד החסידות חסר לי". הרב חנזין יזם את בואו של ר' חיים שאול ברוק לבני ברק ללמוד ולהתוועד עם קבוצה של תלמידים מפוניביז' ומישיבות נוספות בעיר. בהמשך השתתף אבא בשיעורי חסידות של הגאון החסיד הרב יעקב לנדא ע"ה ונסע להתוועדויות של  הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה.

כשהגיע לפרקו, בא בקשרי השידוכים עם אימי מלכה, שהייתה דור שביעי לאדמו"ר הזקן. סבתא של אמי הייתה נכדתה של הרבנית מנוחה רחל, נכדתו של האדמו"ר הזקן. כך בנו הוריי את ביתם מתוך התקשרות מוחלטת לרבי.

הוריי יצחק ומלכה רודרמן

ביתנו הראשון שבמרכז שוק פתח-תקוה

בתחילה שימש אבי כר"מ בישיבת תומכי תמימים בראשון לציון, אחר כך היה מלמד ב'חידר' חב"ד בבני ברק. בשל עול הפרנסה עבר אבי לעבוד כאיש תחזוקה בצבא.

אמי לימדה בבתי ספר חב"ד שהוקמו באותן שנים בהוראת הרבי, עבור עולים שהגיעו ארצה. בתחילה לימדה בעיר גנים בירושלים ואחר כך במעברת זרנוגה שעל יד רחובות. כשגדלנו קצת, התחילו הוריי לעבוד בחנות "יד עזרה" בפתח תקוה, בה מכרו מצרכי מזון ונקיון למשפחות ברוכות ילדים ולמשפחות במצוקה.

בילדותי

ידיה שילחה בכישור…כי כל ביתה לבוש שנים

כשבהנהלה הראשית זיהו את הפוטנציאל של אמי, הם מינו אותה למנהלת הסניף. במקביל לניהול החנות, אמא התעסקה במעשי חסד בשעות העבודה ובהרבה שעות מעבר. כשזיהתה משפחות במצוקה כלכלית, היא דאגה להם בדרכים שונות כדי שיוכלו להתקיים בכבוד. אם זה היה בקיזוז סכומי כסף מחשבון הקניות שלהם מבלי שירגישו, ואת ההפרש הייתה משלימה לקופה מכספי תרומות שנמסרו לה, או בארגון חבילות מזון שהושמו על יד הדלת כמתן בסתר, ואם בהעברת בגדים 'יד שניה' שאנשים טובים מסרו לה והיא הייתה דואגת להעביר למשפחות הנזקקות. אנשים רבים העריכו את פיקחותה ואת האכפתיות שלה, והיו מתייעצים איתה בפינת החנות, מי בענייני חינוך, שלום בית או בריאות, והיא השתדלה כמיטב יכולתה לסייע בעצה או במעשה.

בשנותיי הראשונות גרנו בדירה שכורה שהייתה ממוקמת ממש במרכזו של השוק הגדול של פתח תקווה ובסמוך לבית כנסת חב"ד הראשון והיחיד בעיר. מהבוקר היו נשמעים ברקע שירים משעשעים שחיברו הירקנים כדי למכור את סחורתם. אותם אני זוכרת עד היום…השכנים שהיו צמודים אלינו גידלו לול של תרנגולות, ואילו השכן שמעבר לגדר גידל סוס.

סביב הבית הייתה חצר גדולה שצמחו בה עצי פרי שונים: תאנה, תמר שסק ואתרוג. אהבתי מאוד לטפס על עץ התאנה ולקטוף את הפירות הבשלים והמתוקים. הבית בו גרנו היה קטנטן, שני חדרים בלבד, חדר שינה להורים ולתינוק התורן. חדר נוסף שימש במשך היום כסלון וחדר משחקים ובלילה הפך לחדר שינה לילדים. היינו פורסים סדינים על הספה ופותחים מיטות מתקפלות.

למרות שהבית היה צפוף והמצב הכלכלי לא היה משופר במיוחד, אימי דאגה שיהיה נעים וחמים. על החלונות היו תלויים וילונות שאמי תפרה במו ידיה במכונת התפירה שלה. על השולחן הייתה מפה שתפרה ורקמה, עליה היה מונח עציץ ובו פרחים שיצרה. את הקיר קישטו תמונות שהכינה מחומרים נפסדים. על יד ביתנו הייתה חנות בגדים יד שניה, בה הייתה  אמא קונה בגדים ומתאימה אותם לצרכינו. היא הייתה קונה סוודר גדול, פורמת, מכבסת, יוצרת ממנו כדור צמר ואז סורגת לנו סוודרים ואפודות. או שהייתה קונה חצאית גדולה, פורמת ותופרת מהבד שהתקבל, חצאיות ושמלות לי ולאחיותיי, ומכנסיים ופפיונים תואמים לאחיי. כשסיימה אמי לתפור היא הייתה מקשטת את הבגדים ברקמה, סרט או כפתורים יפים, כך היינו לבושים יפה, למרות שהבגדים עלו פרוטות בלבד!

אחותי ואני בתחפושת שתפרה אמי. אפילו את התיק הכינה אמא…

תנאי המגורים לא פגעו בלימודים ובשיעורי הבית שלנו, אותם היינו מכינים על שולחן קטן שעמד בחדר ההורים ושימש גם לסעודות השבת. היינו ברוך השם תלמידים טובים. בקומה מתחתנו גר בעל הבית, שהיה יהודי מבוגר ואביו של הרב שלמה ראם ע"ה שהיה רבה הראשי של פתח תקוה. אני זוכרת, שלפעמים אימא הייתה שולחת אותי אל הרב ראם עם שאלה שהתעוררה אצלה על עוף שנשחט, הרב ראם היה מגיע בכל יום בשעה קבועה לבקר את אביו הזקן. את העופות שחטו במשחטה הסמוכה לביתנו ואמא הייתה מכשירה את העוף בעצמה, במשך שנים רבות, ולפעמים אפילו מורטת לבד את הנוצות.

אני זוכרת בבית ריחות של נקיון, בישול ואפייה. אמא הייתה חרוצה מאוד, זריזה ונקייה ודאגה שתמיד בשובנו ממוסדות החינוך, תחכה לנו ארוחה מבושלת, טעימה ומזינה. היא הייתה מכינה הכל בעצמה: מחמיצה ירקות, רוקחת ריבות ועוד. חוויה נעימה שאני זוכרת היא, שאנחנו יושבים סביב השולחן עם אמא כשעליו חומרי יצירה ויוצרים מלאכות יד נאות.

כשאבא היה חוזר מיום העבודה שלו, לא עבר יום שלא ישב מול הגמרא ולמד או עיין בספרי קודש אחרים, או שהיה חוזר עם אחיי על לימודיהם. עד היום אני זוכרת את ניגון הגמרא לקולו היינו נרדמים. במשך שנים רבות אבא היה מכין נערים, שהגיעו ממשפחות שלא שמרו תורה ומצוות, לקראת בר-המצווה שלהם. הוא היה מלמדם את טעמי ההפטרה ויסודות ביהדות. מפעם לפעם היה עורך להם טיולים והיה מביאם אל ביתנו, פורס שמיכה על הריצפה ומקרין להם סרטי ילדים כדי למשוך את ליבם להתמיד וללמוד. אבא השתתף בשיעורים ואף מסר שיעורים בעצמו. הוא גם ניהל במשך שנים ארוכות גמ"ח של כספי הלוואות שנקרא "אהבת חסד".

מלחמת ששת הימים בעיניה של ילדה בת ארבע

כשהייתי בת ארבע, פרצה מלחמת ששת הימים. בבניין בו גרנו לא היה מקלט ולכן אבא חפר בחצר בור גדול וכיסה אותו בשקי חול. למבוגרים היו אלה ימים קשים ומדאיגים, כי כל צבאות ערב רצו להשמיד את ישראל הקטנטונת. אבל לי, כילדה צעירה, המלחמה זכורה דווקא כחוויה טובה: לשבת בבור עם אבא ואמא ואחותי הקטנה, או לישון בלילה בקומת הקרקע של המדרגות, כל זה היה נראה לי כחוויה מרתקת… על החלונות אמא הדביקה ניירות דבק, כדי שאם חלילה תהיה הפצצה, הזכוכיות לא יתנפצו לכל עבר. בלילה הייתה הוראה לכבות את האורות בבתים, כדי שמטוסי האויב לא יזהו את אזורי המגורים של תושבי ישראל.

לאחר מלחמה שנמשכה שישה ימים, זכתה ישראל בניצחון ניסי והמקומות הקדושים, כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, שוחררו מידי הערבים והיו בידינו. אי אפשר לתאר את השמחה על הניצחון השמיימי וההתרגשות של המבוגרים שאפשר לחזור ולהתפלל במקומות הקדושים. למרות שהייתי בת ארבע בלבד, אני זוכרת את הנסיעה במונית לכותל.

כשהמשפחה גדלה ונולדה אחותי החמישית והקטנה, עברנו סוף סוף לדירה משלנו. אחיי זכו לחדרון משלהם ואני ואחיותיי לחדר משלנו. לא הייתה אפשרות כספית לקנות רהיטים שיתאימו לדירה החדשה, לכן אמא צבעה, תפרה ושיפצה רהיטים ישנים כדי להתאימם לצורכי המשפחה. גם בדירה זו היינו מכינים את שיעורי-הבית על השולחן שבפינת האוכל. רק כשממש בגרתי קנו שולחן וספריה לחדר הבנות.

האוצר בבית סבא וסבתא רודרמן מבני ברק

משפחת סבתי רבקה, מצד אבי, הייתה בקשרי ידידות עם משפחת הרב קוק, שלימים התמנה לרבה הראשי של ישראל. במשפחת קוק היה כלי נחושת כבד, שלפי המסורת שימש לבישול ביצים בפסח בביתו של האדמו"ר "הצמח צדק", והם נתנו אותו במתנה למשפחת סבתי רבקה, שעברה לגור מפתח-תקוה לבני-ברק. שנים רבות הכלי היה מונח אצלה , וכשאחי השתדך הוא חשב שמן הראוי למוסרו לרבי. כשטס לשהות בחצר הרבי עד זמן חתונתו, ניצל את ההזדמנות כשקיבל את הסידור שהרבי התפלל בו ומסר את הכלי. היום ניתן לראותו בתערוכה שעל יד ספריית חב"ד ב-770.

אמי שרה מלכה נחמה רודרמן

חופשות חגים ושבתות בבית סבא וסבתא הלפרין מירושלים

אני נזכרת בגעגועים בשנות ילדותי, בימים בהם היינו נוסעים לשהות אצל סבא וסבתא בשכונת "בית ישראל" בירושלים. זה היה קורה בכל חג סוכות, פסח ובחופש הגדול. הנסיעה לירושלים בימים ההם הייתה ארוכה ויקרה יחסית, שלא כמו בימינו, כך שכל נסיעה הייתה לזמן ממושך. בשבתות ובחגים היו הדודים מתאספים אחרי התפילה בביתם של סבא וסבתא לקידוש ולאכילת עוגות, קוגל ירושלמי, מלפפון חמוץ ופופקורן, הכל מעשי ידיה של סבתא בריינה ע"ה. גם את האטריות לקוגל הייתה סבתא מכינה בעצמה. היא הייתה מרדדת עלים רבים של בצק, חותכת אותם לרצועות דקיקות, משאירה לייבוש, ומכינה איתן את הקוגל הריחני והטעים שלה.

הדודים וסבא, הרב החסיד חנניה יוסף, שהיה רבה של השכונה, ישבו בחדר הפנימי והגדול והיו מתווכחים ביניהם בענייני תורה והלכה, שכן כולם היו תלמידי חכמים ולמדנים. הדודות ישבו ושוחחו ביניהן בחדר הקטן והחיצוני, כשסבתא טורחת, במטבח הקטן והמט ליפול שהיה בחצר, בהגשת הכיבוד לכולם. רק לאחר שדאגה שכולם קיבלו, הייתה מצטרפת  לחבורת הדודות. אנחנו, הנכדים, היינו משחקים ביחד במשחקי חצר, מטיילים לאורך הרחוב, או מקשיבים לשיחות המבוגרים.

בחצר ביתם הייתה משאבה שהייתה מעל באר מים, שאומנם לא הייתה בשימוש בימי ילדותי, אבל הייתה מזכרת מימים בהם שימשה את דיירי הבית הקודמים. הבית שקק חיים, בקרובי משפחה, ואפילו רחוקים, שהזדמנו לירושלים ורצו לבקר את סבא וסבתא ולטעום ממעשי ידיה של סבתא, אנשים מהשכונה שבאו לשאול את סבא פסק הלכה, או אנשי צורה שבאו להתבשם מלימודו וחידושיו של סבא, וכמובן בני המשפחה הקרובה והגדולה שהקימו. היה זה בית דל באמצעים גשמיים אבל עשיר באוצרות רוח. ביתם של סבא וסבתא גבל בקיר משותף עם בית-כנסת גדול ומפואר של עדת התימנים. היינו מתעוררים בשבת בשעה חמש בבוקר(!) לקול זימרתם של מקהלות הילדים והמבוגרים שסלסלו בתפילתם.

בשבת לאחר סיום התפילה, היו הנשים המבוגרות יוצאות מבית הכנסת כשבידיהן ענפי הדסים וריחן, כדי לברך על הבשמים ולהרבות בברכות בשבת. הן היו מחלקות אותם לנו, הילדים, בחצר הסמוכה. ברבים מימי שישי היו מדריכי טיולים מביאים קבוצות של תיירים לבקר ולהתרשם מבית כנסת זה. בקצה השכונה היה בית מדרש של חסידות קרלין, והיינו שומעים את התפילות שהתקיימו בצעקות ממש. במיוחד אהבנו אני ובנות דודותיי את שמחת בית השואבה. שכונתם של סבא וסבתא הייתה סמוכה לשכונת הבוכרים ולשכונת מאה שערים. היינו עוברות מבית כנסת אחד למשנהו והיינו נהנות לראות את לבושם המגוון של החסידים השונים ולשמוע את סגנונות המוזיקה השונים.

זכרונות משנות לימודיי בבית ספר בית יעקב בפתח תקוה

למדתי בבית הספר היסודי "בית יעקב" בפתח תקוה ולא בבית ספר חב"ד, מהסיבה הפשוטה, שבימים ההם לא היו בתי ספר חב"ד בערים רבות כמו בימינו. הייתי תלמידה טובה. אהבתי ללמוד ובמיוחד אהבתי את מבחני הבקיאות הבית ספריים, שנערכו בכל שנה על ספר נביא אחר וברבים מהם הצטיינתי. אהבתי גם את תחרות התחפושות שנערכה בכל שנה בסמוך לפורים. בזכות הרעיונות והידיים הטובות של אמי, זכינו אני ואחותי פעמים רבות במקום הראשון. השתתפתי בחוגים מגוונים, במיוחד אהבתי את חוג ציור וחוג תכשיטנות.

אני נזכרת בחוויה מאכזבת מסיום בית הספר היסודי. כמו בכל בית ספר התכוננו הרבה למסיבת הסיום של כיתה ח', תפרנו חצאיות וחולצות עליהן רקמנו. התאמנו על הצגה בשם "הלורד הקטן" ועל מחזמר ומקהלה. לשמחתי קיבלתי תפקיד די מרכזי בהצגה. ההתרגשות לקראת התאריך המתקרב הייתה בשיאה, אלא שלמרבה האכזבה חליתי בחזרת, הצוואר התנפח מאוד וכאב, החום עלה, כך שלא הצלחתי להגיע לטקס והפסדתי את מסיבת הסיום שכל כך ציפיתי לה.

כשהתבגרתי למדתי גם גרפיקה, תחומים שעזרו לי אחר כך לפרנסתי. בהמשך עברתי ללמוד בתיכון "בית יעקב" בעיר. בתיכון הרגשתי כמו במשפחה אחת גדולה, כי היו בו ארבע כיתות בלבד, כיתה אחת מכל שיכבה. אהבתי במיוחד את לימודי מקצועות הקודש והספרות.

משם עברתי ללמוד בסמינר "בית יעקב" בירושלים. באמצע לימודיי בסמינר, התחתנתי עם מנחם ברוד מכפר חב"ד, וכדי שאוכל לסיים את תואר ההוראה, גרנו שנה בירושלים. לאחר מכן עברנו לגור בדירה משלנו בבת-ים, שם נולד הבן הבכור שלנו – דובי (אבא של מלי). אחריו נולדו ברוך השם בשרשרת שיירה של בנים ובת. בעלי התחיל לעבוד ב"צעירי אגודת חב"ד", שמשרדם היה ממוקם בתל אביב ואחר כך עבר לכפר חב"ד. הוא עסק בהוצאה לאור של חומרי הסברה, כתיבת ספרים ועריכתם, פירסומים ועוד. שנים רבות שימש כדובר חב"ד, עבודה שהלכה והתרחבה עם השנים ודרשה שעות עבודה רבות. מסיבה זו החלטתי לא לעבוד מחוץ לבית ולהתמסר לגידול הילדים.

בחתונתי

חיים של שליחות בבת-ים

מירושלים עברנו לגור בעיר בת-ים. קהילת חב"ד בבת-ים מנתה ברובה משפחות שבהן שני בני הזוג חזרו בתשובה. אמנם לא היינו שליחים רשמיים, אבל בעלי שימש כמשפיע, בעל קורא וחזן. הוא לימד את אנשי הקהילה את מנהגי ודקדוקי חב"ד, ניגונים ועוד. המשפחות במקום מגורנו לא יכלו להיעזר במשפחות המוצא שלהן, שלא שמרו תורה ומצוות, בשל בעיות כשרות, חינוך וכדומה. הצורך הזה בלט במיוחד אחרי לידה, אז נוצר צורך גדול בעזרה. לכן החלטתי לפתוח סניף מקומי של ארגון "שפרה ופועה", בו תרמה כל אישה מהקהילה עזרה פיזית או עזרה כספית. בשבתות ובחגים היינו מארחים משפחות ובודדים ממקורבי בית חב"ד בעיר. כמו כן היינו עורכים סעודות שבע ברכות לזוגות מקורבים.

בטיול משפחתי לראש הנקרה

עיסוקיי כיום

לפני הלידה של הבן הרביעי, רציתי להכין כיפות מקושטות לשלושת בניי הגדולים. קניתי צבעים וכיפות ועטרתי אותן. הכיפות המעוטרות מצאו חן בעיני אחת השכנות והיא ביקשה שאכין גם לבנים שלה. הדבר מצא חן בעיני נשים נוספות וכך התחיל העסק של הכיפות לצמוח. עסק זה מתנהל עד היום, וכיום הוא התפתח גם למכירה של אביזרי שיער לילדות. במקביל לעבודתי אני מתנדבת בארגון "נשי חב"ד כפר חב"ד", בארגון אירועים לנשים בתאריכים חסידיים. אני יוצאת בכל יום חמישי למרפאות "אסף הרופא" לחלוקת נרות שבת ומתנדבת בארגוני חסד בכפר.

הזוית האישית

סבתא מרים ברוד: שמחתי על ההזדמנות לשתף את מלי, נכדתי היקרה, בנקודות מעברי. כשהמשימה ניתנה חשבתי שבעצם סיפור חיי בנאלי ומה כבר אוכל לחדש? שהרי נולדתי להורים שומרי תורה ומצוות ועברתי מסלול חרדי סטנדרטי לבנות. לאחר שכתבתי, הבנתי שהחיים בארץ השתנו מאוד בעשורים האחרונים. היום הילדים, ברובם, גדלים בשפע גשמי ואפילו חיים חיי מותרות. מצד שני ערכי הרוח נצחיים והמסורת עוברת מדור לדור. מקווה שהצלחתי בסיפורי הקצר לגרום למלי להבין מהם הערכים האמתיים שתרצה לאמץ גם היא בחייה ולהבחין בין עיקר לטפל.

הנכדה-מלי ברוד: מאוד נהניתי מהעבודה המשותפת עם סבתא. העשרתי את הידע שלי על חייה ועל ילדותה, החכמתי ולמדתי על משפחתי המורחבת. תמיד הערכתי את סבתא מרים ועכשיו עוד יותר. לדעתי סבתא שלי ירשה הרבה תכונות טובות מאמה, סבתא שרה מלכה נחמה, שעל שמה אני קרויה. סבתא שלי מאוד מעשית וחרוצה, יש לה ידיים טובות וחוש אסתטי מפותח. היא חכמה וטובת לב בדיוק כמו אמא שלה. הלוואי שגם אני אזכה להיות כמוה. לדעתי תכנית ה"קשר הרב דורי" היא תכנית מקסימה ומלמדת, מלבד הסיפור המעניין ששמעתי מסבתא, זכיתי גם לזמן איכות איתה ועל כך אני מודה מאוד לצוות בית הספר האחראי על הפרויקט וכמובן לסבתא שלי היקרה. אני אוהבת אותך.