מאגר סיפורי מורשת

ציפורה כץ מספרת:

"הוריי ילדי פולין מהעיירה ז'לחוב. הורי אבי היו חרדים! בעוד שהורי אמי היו מעשירי העיירה (היה להם "מפעל לסודה" במרכז העיירה). סבי מצד אמי בשנות העשרים-שלושים נסע לברזיל והשאיר את כל משפחתו בפולין, ולאחר שהתמקם בברזיל והצליח, העביר אותם לברזיל.

היות ואמי הייתה בתו הבכורה וניהלה את המפעל, הייתה אמורה להוציא את בקשתו לפועל(למכור את מפעל….). בינתיים התאהבה באבי ונישאה לו על אפם וחמתם של המשפחות, אבל אביה העביר לה דרכון לעבור לברזיל.

באותה תקופה פרצה מלחמת העולם, אך אמה החורגת ואחיותיה ואחיה נתקעו במלחמה והושמדו. הדרכון אשר היה ברשותם של הוריי הוא שהציל אותם (את אמי וגם את אבי) לאבי היה מראה ארי (עיניים כחולות ושיער בלונדיני). אמי לעומת זאת הייתה בגטו ואבי היה מחוץ לגטו והייתה לו אפשרות לעזור לאנשי הגטו. בשלב מסוים גילו שהא עוזר לאנשי הגטו אבל כאן שוב עזר הדרכון הברזילאי והם נשלחו כפליטים  לרוסיה (אוזבקיסטן כיום), אמי לא ידעה שהיא בהיריון ושם נולדתי בטשקנט. גם שם הדרכון עזר להם מבחינה כלכלית, ובאמצע המלחמה סבי העביר אותם לברזיל (אין לי ידע איך ומה).

הגענו לריו דה ז'נרו בסוף שנת 1946. בתחילת שנת 1947 נולד אחי. הוריי הפסיקו לדבר על השואה, וביוני 1948, עלינו ארצה עם נתק מסבי. היחיד שכעס ששוב הוא נשאר בלי משפחה (והיו לו רגשי אשמה שלא הציל את משפחתו). בישראל קיבלו אותי המשפחה מצד אבי, אחיו היה הרב הראשי של חיפה ומאז אני בנתק מהדת.

בשנת 1948 הייתה מלחמת העצמאות בארץ, את העולים שיכנו במחנות של האנגלים, מאה איש בחדר אחד. כל אחד קיבל שמיכה (למשפחה) ופרשנו אותה על הרצפה וזה היה כאילו תחום המשפחה. הורי היו בשוק, למזלנו דודי הגיע והעביר את אמי אחי ואותי לחיפה לבית בוואדי סאליב, ברחוב אפגני. את אבי גייסו כך שנשארנו לבד,בלי מים זורמים,שירותים ואפילו חשמל. אבל דודי הרב של חיפה טיפל בכל וקיבלנו את הצרכים המינימליים שלהם היינו זקוקים.

על אף זה, זו הייתה אחת התקופות היפות ביותר עבורי, היות וכילדה הייתי צמודה תמיד לאומנת ולא יכולתי לעשות שום דבר, פתאום כאן, בארץ, הייתי חופשיה וטיילתי בין השכנים, יוצאי כורדיסטן,עיראק ומרוקאים,שלטתי קצת בעברית שלמדתי בברזיל. למדתי מהשכנים הרבה על עם ישראל שבא מתפוצות אחרות שלא ידעתי עליהם, מאוד אהבתי את האוכלוסייה ואת ההווי (צורת חייהם והחום שלהם, שמעניקים לכולם) שלהם.

הייתי בשוק תרבותי, זה היה עבורי עולם חדש שלא הכרתי, היות והגעתי מברזיל התרבותית, התרבות בישראל הייתה אחרת והתאהבתי בה. עמדנו כולנו בתור לנפט, לקרח, לחלב ואפילו למצרכים חיוניים. בזמן המאורעות של ואדי סאליב של התושבים המרוקאים והספרדים. פרעו באוכלוסייה האשכנזית הייתי מאוד עצובה, זה היה כאב עצום, אף שבי לא פגעו. ואז הבנתי שישראל מחולקת ולא מאוחדת בין תושביה ואזרחיה, מסוכסכים בין העדות.

למדתי בבית ספר רגיל ולאחר מכן בתיכון אליאנס (לא הסכמתי ללכת לבית ספר דתי וחלק מילדותי ממנתי את לימודי בתעודות הצטיינות ומלגות ושיעורים פרטיים.)

הכרתי את בעלי שגם חזר בשאלה באותו זמן והתחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות מוסמכות, בבית חולים רוטשילד(כיום בני ציון). בסיום הלימודים מוניתי לאחות אחראית במחלקה גיניקולוגית. במקביל נישאתי לבעלי, ההורים משני הצדדים לא קיבלו את הנישואים בברכה. כך למה שהגענו, זה הרבה בזכות  עצמנו, כשקצת הסתדרנו מבחינה כלכלית, בעלי שהיה בגיל 40 הלך ללמוד בטכניון וסיים בהצטיינות. אני המשכתי לעבוד בתור אחות במחלקה אורולוגית, אקולוגית בבני ציון ובמקביל עבדתי בתל השומר במחקרים רפואיים. נולדו לי בן ושתי בנות,(כיום יש לי שמונה נכדים).

אני גרה בקריית ביאליק, במשך השנים התנדבתי "מינורית" וכשיצאתי לגמלאות ובעלי נפטר בשנת 2009 התחלתי להתנדב יותר במיוחד בחינוך עם ילדי PDD, היום אני רכזת בבית ספר "קדימה" ששם יש כ – 55 מתנדבים.

בשנת 2014 קיבלתי את יקיר הקריה, נכדיי קיבלו את התעודה, היות ואני הייתי בחו"ל. ואני שמחה על זה שיזכרו יותר טוב שסבתא שלהם עשתה משהו למען הקהילה.

לסיכום, הדבר הכי קשה לי בחיי, שלא ידעתי בדיוק את תולדות הוריי בזמן המלחמה והם לא שיתפו אותי במה שקרה, ואת שורשי משפחתי. אבי לאחר מות אמי הכיר מטפלת רוסיה שניתקה את ילדיו והחתימה אותו על הרבה צוואות ובמותו לא נתנה לנו להיכנס לבית הורי מפני שהיא לקחה את הכול, כך שאין לי שום תיעוד על מורשת שורשי המשפחתיים ועל זה אני מצרה. אני כמו "עץ בלי שורשים".

אני גאה להיות במדינת ישראל, סביבי רק ילדי ונכדי היות ושאר משפחתי נידו אותי,על היותי חוזרת בשאלה."

ציפי כץ משתתפת ותיקה בתכנית הקשר הרב דורי והעלתה סיפור במאגר זה. לסיפורה "לציפי כץ אין מידע על משפחתה מז'לחוב שפולין", כננסו לקישור הבא:

לסבתא ציפי כץ אין מידע על משפחתה מז'לחוב שפולין

הזוית האישית

טל: אני מאוד נהניתי לעבוד עם ציפי להראות לה את העבודה על המחשב ולתעד את סיפורה. היה מאוד מהנה וחוויתי לעבוד עימה. היא אישה מקסימה ומדהימה ואני מאוד נהנה איתה. אני מאחל לה אושר ובריאות ורק ליהנות בחיים.

ציפי כץ: טל שניאור תלמיד בית ספר  אורט דפנה בקריית ביאליק, ילד מקסים ומיוחד הייתה לי חוויה מיוחדת לעבוד איתו ולתעד את קורות משפחתי עבור תכנית הקשר הרב דורי. אני מצדיעה לו על הרצינות והסבלנות אני גאה שהוא חלק מהדור הבא! .