מאגר סיפורי מורשת

שמי זוהרה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

גדלתי בבית שחלם על עלייה לארץ ישראל בכל מאודו. אבי חלם על היום שבו ידרוך על אדמת הקודש, כלשונו. בשנת 1954 הגיעו פעילי עלייה מהארץ למרוקו כדי לעזור לתושבים לעלות ארצה, אך היה להם תנאי שלא להביא כלום. לאחר שמכרנו את כל רכושנו ונותרנו ללא בית וללא מקום מגורים, פשוט זרוקים ברחוב, נאמר לנו שהשערים ננעלו ואין אפשרות עוד לצאת לדרך לארץ ישראל.

אני בשנת 1969 

הייתי רק בת חמש וכבר אז חוויתי כאב חד, כאשר ראיתי את אבי מזיל דמעות של צער וכאב. המפליא הוא שאבי בכה לא כי נשארנו ברחוב ללא בית, אלא כי לא הרשו לנו לעלות לארץ. קיבלנו מהקהילה עזרה להשתקם, מה שלקח הרבה זמן, אבל חיינו את חיינו עד ששוב הגיעו פעילים ושוב התנו את עלייתנו לארץ באותו תנאי שלא לקחת שום מטלטלין כי חבל על המשקל. הטענה הייתה שבמקום רכוש עדיף לקחת בן אדם. אך לצערנו הרב, שוב ננעלו לנו השערים בפנים. למרבה הפלא סבי מצד אבי הצליח לצאת באותה משלחת ואנחנו נשארנו מאחור. ואז משפחתי עברה לגור בעיר אחרת – פאס.

בשנת 1962 הגיעו מי שנקראו הציונים והפעם בגלוי ממש, והרשו לכל תושבי מרוקו לקחת אל חפציהם ללא הגבלה. ואז אבי נשם לרווחה וידע שחלומו מתגשם. הדרך ארכה כעשרה ימים עד שהגענו לנמל חיפה. עם הגיענו, אימי הלבישה אותנו בבגדים חדשים לכבוד הכניסה לארץ ישראל. כאשר ירדנו מהאונייה הועלינו על טנדר, כמובן ישבנו מאחור בארגז, ובאמצע הדרך אבי קם ממקומו עמד והחזיק ביד אחת את המוט של הרכב על מנת לא ליפול ואת ידו השנייה הושיט החוצה ופשוט צעק ושר: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

לאחר שירדנו מהרכב במעברת גבעת אולגה אבי נישק את האדמה ואמר משפט שזכור לי היטב: "אני יכול עכשיו למות, הנה הגעתי לארץ ישראל, לירושלים". לא ידעתי למה, אבל הרגשתי עלבון ממנו. חשבתי לרגע שאחרי כל מה שעברנו וסבלנו ואפילו הגענו לעוני רב, סוף סוף אנחנו בארץ ואפשר להתחיל ליהנות אז הוא רוצה למות, כאילו אנחנו לא נראים שם. אבל סלחתי לו, כי הבנתי מה הכוונה שלו.

הזוית האישית

סבתא זהבה: אסור להתייאש והישועה תמיד מגיעה. אדם יכול להגיע לשפל המדרגה ועדיין להרים את הראש ולהגיע למעלה לצמרת. בחרתי בסיפור הזה כי חשוב לי שהילדים והנכדים שלי יבינו מה הייתה המשמעות של ארץ ישראל עבורי ועבור משפחתי. החלום, הכמיהה, והחזון שבסופו של דבר התקיים למרות כל הסבל. המבט קדימה לכיוון ארץ ישראל היה ממלא לנו את הלב בתקווה גדולה.

הנכדה רומי: הסיפור של סבתי בעיניי הוא חשוב מאוד ומרתק כי הבנתי שעלייה לארץ הייתה מאוד קשה פעם, שלא כמו היום שמכל הארצות ניתן להגיע לארץ בקלות רבה ולהיקלט בה. אני הייתי רוצה להיות במקום סבתא שלי ולחוות את זה בעצמי, כי זה מרתק ומעניין אותי מאוד.