מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומית גורפינקל (סבתא של שגב), נולדתי במרוקו ועליתי ארצה עם הוריי כשהייתי בת חצי שנה. למדתי וגדלתי בתל אביב יפו, התחתנתי ונולדו לי ולבעלי ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים ושישה נכדים.

ככל שעובר הזמן אני נזכרת באחת מחוויות הילדות במתיקות רבה וזה החופש הגדול בשנת 1963. לחשוב שלא היו מחשבים, לא טלפונים סלולריים לא ווייז ולא פייסבוק. לא הקלדנו, אלא כתבנו ביד ומכתבים והודעות שלחנו במכתב עם בול. אני זוכרת שבבת המצווה שלי קיבלתי מתנה שעון וספר עם הקדשה והייתי מאושרת עד השמים. אחרי הלימודים מיד יצאנו לשחק בתופסת, מחבואים, שבע תחנות, חבל בשכונה עם חברים עד החשכה ועוד.

זכור לי שחיכינו בעיקר לחופש הגדול. לא היו קייטנות, אלא נסענו אחי ואני לדודים שגרו בחצור הגלילית, שהייתה בעצם מעברת עולים. לנו זה נראה כמו חוץ לארץ. שם בילינו ועסקנו משך השבוע מוקדם בבוקר בקטיף תפוחים, קיבלנו שכר סמלי של כמה לירות, שבעינינו היה הון, המקלחת הייתה בפיילה וחלק מהאוכל התבשל על פתילייה. אחר הצהריים יצאנו למרכז העיירה-מעברה שם היו מספר חנויות- דוכנים. זה היה הבילוי שחיכינו לו מדי מוצ"ש.

כך עבר לו חודש מקסים לו חיכינו במשך עשרת חודשי הלימודים. נשאר לי זיכרון ילדות מדהים ומתוק וגעגוע לימים ההם, בהם למדנו מהי מחויבות לקום בזמן ולהגיע למטע התפוחים, להיות עצמאיים ולדעת להשתתף במשימות הבית.

ברור לי שנכדתי פקחה עיניים ולא הבינה בעצם למה אני מתגעגעת.

הזוית האישית

סבתא שלומית: תכנית הקשר הרב דורי זימנה לי חוויה עם שגב נכדתי, שלא הייתה מתאפשרת בשום מפגש ומסגרת אחרת. שמחתי להדגיש שהנאה ואושר אינם תלויים באמצעים חומריים.

נכדה שגב: מהסיפור של סבתא למדתי שאז לא היה כלום בנושא הטכנולוגיה אפילו לא טלוויזיה ובכל זאת סבתא הייתה מאושרת.