מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

ההורים שלי גדלו בברלין. אימא שלי באה ממשפחה מאוד חילונית וספגה הרבה תרבות, מוזיקה, תיאטרון ואמנות. אבי בא ממשפחה חרדית ובגיל 16 יצא בשאלה. אני לא יודעת איך הוא עשה את המעבר בגיל מאוד צעיר, מתלמוד תורה אל גימנסיה ריאלית לתנועת נוער ציונית ומשם לבית ספר לרפואה. ההורים שלי הכירו דרך בת כיתה של אימא שלי. בשנת 1935 ההורים שלי עלו לארץ מגרמניה, אחרי שאבא שלי הוזהר על ידי חולה שלו, נאצית שעבדה במשרד הביטחון, שהוא עומד להיעצר. עוד באותו לילה הוא ברח.

כשהגיעו לארץ הוא ביקש שקופת חולים תציב אותו באזור כפרי והוא נשלח לכפר ויתקין, שם נולדתי. במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה הייתי בכפר ויתקין, שם המלחמה לא הורגשה על ידי הילדים. זו הייתה תקופת המנדט הבריטי, לפני הקמת המדינה. הבריטים הטילו הגבלות על עלייה של יהודים לארץ.  הייתי עדה למה שהיה בחוץ, היו המון הפגנות נגד הבריטים שהססמה שלהם הייתה "מדינה עברית עלייה חופשית". אניות מעפילים הגיעו לחוף כפר ויתקין ואבא שלי הלך הרבה פעמים בלילה לעזור להוריד את המעפילים מהאנייה, כי לא היה שם מעגן ממש, לקחו אותם על הגב והורידו אותם לחוף בלי שהבריטים ראו ופיזרו אותם בבתים בכפר. בבוקר היו שולחים אותם למקומות בארץ, לקיבוצים, למושבים והבריטים לא היו יודעים כלום. כל הכפר היה מגוייס לזה, לא כל הכפר – כל המדינה. השאיפה למדינה עברית ועלייה חופשית הייתה משולבת כי אחרי מלחמת העולם השנייה היו המון פליטים ולא היה להם לאן לחזור מהמחנות וממקומות המסתור שלהם והם רצו לעלות ארצה.

באפריל שנת 1946 עברנו לירושלים. יום אחד הבריטים החליטו להפוך אזור מגורים שלם למחנה צבאי ותוך שבוע הם הגשימו את זה. לרוע מזלנו הדירה שלנו הייתה באזור הזה, והם נתנו לנו יומיים, ארבעים ושמונה שעות לפנות. לא נתנו לנו דירה אחרת, אמרו לנו 'תסתדרו ותפנו את הדירה בזמן המוקצב' (זה היה עוד לפני שפרצה מלחמת השחרור). לא הייתי אז מורגלת במעברי דירה חוץ מהמעבר מכפר ויתקין לירושלים. כאשר הבריטים פינו אותנו  גרתי בהתחלה אצל חברה שלי אלישבע ואחר כך מצאנו דירה בקטמון אז עברנו לגור שם, שם היה קצת יותר מסוכן כי זה היה בלב אוכלוסייה ערבית. ההגנה חילקה לכל האנשים שגרו בקטמון אמצעי הגנה, אז לאימא שלי הביאו רימון, שמתפוצץ כאשר מוציאים ממנו את הנצרה וזורקים אותו. היא שמה אותו בארון של המצעים, החביאה אותו שם כי אסור להחזיק נשק מבחינת הבריטים, היא כל הלילה לא יכלה לישון והסתכלה על הארון אם זה לא מתפוצץ. מבחינתי לא הייתה עזרה שיכולתי להגיש, החיים שלי המשיכו להתנהל כרגיל, בסביבה אחרת, לא היו לי הרבה חברים, הייתה לי חברה אחת שגרה שני בתים ממני. הייתי הולכת אליה לבד, לא הייתה בעיה. הייתי בתנועה המאוחדת והייתי נוסעת לקן (שזה כמו השבט בצופים) באוטובוס למרכז העיר ובחזרה. המדריך שלי היה מלווה אותי עד האוטובוס בשער יפו, משום שרוב הנוסעים והאנשים בתחנה היו ערבים. לאחותי היה אירוע מפחיד. היא הייתה יותר מבוגרת ממני, הייתי קטנה אז אני לא עניינתי אף אחד. היא הייתה בת 16-17 ויום אחד הרגישה שמישהו עוקב אחריה והתחילה לרוץ והוא אחריה ואז היא הגיעה, עלתה את המדרגות בריצה וצרחה, אבא שלי יצא והערבי ברח.

למחרת הכרזת האו"ם על הקמת המדינה התחילו כנופיות ערביות לתקוף יהודים. מול הבית שלנו, שהיה בקצה הדרומי של האזור שהבריטים הפכו למחנה, התפרעו ערבים ותקפו את הרב השכונתי. זה היה שבת. אבא שלי שהיה רופא לקח את הרב לבית החולים בהר הצופים ולא יכול היה לחזור. הוא טלפן לאימא שלי שתצא מהשכונה עם ארבע הבנות ושום מונית לא הסכימה לבוא בגלל ההתפרעויות של הערבים. באותו זמן אצל דודה שלי שגרה מעבר לצד הצפוני של האזור הבריטי התארחה לקפה אישה שהייתה בעלת דרכון זר וגרה בלב האזור הבריטי (אותה לא פינו מדירתה) והיא באה במכונית שלה דרך האזור הבריטי לקחת אותנו. כך ברחנו והתפזרנו שוב אצל חברים, אני שוב אצל אלישבע. אחרי כמה ימים הציעו לנו דירה קטנה של סבתא של חברה של אחותי שנתקעה בדרום אפריקה ושם גרנו עד שהבריטים התפנו מהארץ ויכולנו לחזור אל הדירה שלנו שהייתה באזור הבריטי. חלק גדול מהמלחמה עבר עלינו בדירה הזאת.

מהתקופה הזאת יש לי המון זיכרונות מפוזרים שאני לא זוכרת מה התאריכים שלהם:

• בזמן המצור כאשר פוצצו את צינור המים, הגיע אלינו כל יום חמור עם מיכל גדול של מים ונתן בהקצבה לפי כרטיסייה שניקב, לכל משפחה מים לפי מספר הנפשות.
• לא היו מקלטים, אז אני זוכרת שפעם אחת התחילה הפגזה כאשר הייתי עם אבא שלי כשהיינו בשדה פתוח בין הבתים, ונשכבנו מאחורי סלע וחיכינו שההפגזה תגמר.
• באותו שדה, הייתה מרגמה שהייתה מופעלת על ידי ההגנה. שם למדנו, הילדים, שכאשר יש "בום" גדול על ידך צריך לפתוח את הפה כדי שעור התוף לא יקרע.
• אני זוכרת שכאשר כבשנו את קטמון כל הערבים ברחו מבתיהם, היו אנשים שפשוט באו לבתים של הערבים והוציאו משם רהיטים ומכשירים חשמליים, מקררים, תנורים, כורסאות, ספות ועוד, וסחבו אותם על הגב לאזור היהודי. הבית שלנו היה במורד של גבעה והשביל מקטמון עבר בעמק מתחתינו והאנשים עם החפצים על הגב נראו כמו שיירה של נמלים. זה היה מחזה נורא.
• מכפר ויתקין שלחו לנו המון חבילות עם אוכל, וקרה כמה פעמים שקיבלנו מהדואר מכתב ובו כתוב שהחבילות שלנו הועברו לכל מיני מוסדות, בית חולים או בית יתומים…
• בזמן המצור לא היה חשמל ולא גז. בישלנו על תנור עץ מאולתר בחצר.
• מכיוון שלא היה חשמל לא יכולנו לשמוע רדיו. לשכן היה אוטו, שאומנם שאי אפשר היה לנסוע בו משום שלא היה בנזין, אבל המצבר עדיין עבד וכל יום בשעה אחת התאספנו כל השכונה מסביב לאוטו כדי לשמוע רדיו.

בתאריך 15 במאי חזרנו לדירה שלנו. הדבר ראשון שעשינו – חסמנו חדר אחד שהיה בו רק חלון אחד בלבד. חסמנו את החלון בשקי חול וזה שימש לנו למקלט. היינו שש נפשות וכולנו ישנו באותו החדר, אני על השולחן, אחותי הקטנה מתחת לשולחן ואחיותיי הגדולות ואימא שלי על הרצפה ורק אבא שלי על המיטה משום שהיה חולה לב. במהלך המלחמה היו שתי הפסקות אש שנקראו הפוגה. כל אחת נמשכה בערך שבוע או שבועיים. את ההפוגה הראשונה ניצלנו לנסיעה לכפר ויתקין כדי להינות קצת מהאוכל החופשי וחופשיות התנועה שם. קיבלנו אישור ונסענו ברכב משוריין בשיירה משוריינת לכפר ויתקין. שם המכרים שלנו ביקשו שנשאר או לפחות שיישארו הילדות, אבל ההורים שלי אמרו שאם כולם יעזבו את ירושלים בסוף היא תיכבש, ושהמשפחה צריכה להיות מאוחדת. מה שאני יכולה לומר על ההורים שלי, כל התקופה הזאת שהתחילה אז ונמשכה בעצם כמעט עד שאבא שלי נפטר בתחילת 1949, מלחמת השחרור – לא הרגשתי את הלחצים שלהם שהיו פשוט אדירים. הם הגנו עלינו מהלחצים החיצוניים האלה אז אנחנו קיבלנו את זה בצורה מאוד טבעית ולא הרגשתי שום לחץ. בשבילי כל זה היה כמו חוויה.

הזוית האישית

סבתא מיקי: נהניתי לשבת כמה שעות עם עמית ולשתף אותה בחוויות הילדות שלי. אני חושבת שזו תכנית חשובה, לצערי כשאני הייתי ילדה זה לא היה קיים, ואני תוהה האם אני מכירה חוויות שעברו הוריי בילדותם ובצעירותם.

הנכד עמית: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתא מיקי. מתחילת התכנית כשהתחלנו לדבר על ילדותה של מיקי ישבתי מרותקת בכל פעם וגיליתי עליה תכונות מדהימות וחדשות שגרמו לקשר שלנו להתחזק יותר.