מאגר סיפורי מורשת

שמי משה (מוטי) רזניק, יליד 1935 אבא לשתי בנות, סבא לחמישה נכדים וסבא רבא לשני נינים.

ילדותי בבית הספר

למדתי בבית הספר קריית עמל, מכיתה א' עד כיתה ח'. בתקופה הראשונה של בית הספר למדנו מפוזרים בכל מיני בתים ביישוב, עד שבנו בניין לכל השכבות שהוא גם הבניין כיום. היו לי שלושה חברים טובים שאיתם שיחקתי בהפסקות: אפרים שפירא, אריה קירשנר וזאב וייסהוז. שיחקנו כדורעף, פירמידות אנושיות ועוד… השיעורים האהובים עליי היו גיאוגרפיה ספורט ומלאכה, אני זוכר את צוות המורים ובמיוחד את מרדכי עישבי, אליעזר ליברמן, שרה ירושלמי האחות, וצבי דונר. בבית הספר היינו כולנו חברים של כולם, היינו מעט ילדים.

ילדותי בשכונה

במלחמת העולם השנייה 1939-1945 בבית שאני גר בו עד היום ברחוב זבולון 12, אבי בנה חדר יחסית גדול נוסף לבית, קראנו לו "החדר הגדול". כל האירועים שהיו בקריית עמל (שמחות, חגים, נשפים, כנסים..) נעשו בו. בדרך כלל החדר הגדול שימש לכל מיני מטרות ביניהן שמחות, ריקודים סלוניים ועוד.

אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו אלינו פליטים יהודים מאירופה שאותם היה צריך לשכן. שיכנו אותם בבית השכן שהיה שייך לגברת קלרה טלטש, והיו כמה מהם ששוכנו אצלנו בחדר הגדול במשך תקופה די ארוכה. גם אלה ששכנו אצלנו אכלו בפנסיון של גברת טלטש. לאחר שהפליטים עזבו, במלחמת השחרור 1948, הגיע אלינו מטה גדוד צבא שגם השתכן בפנסיון של גברת טלטש. אצלנו "החרימו" חדר כדי לשכן ארבע חיילות, ביניהן הייתה אחותי פנינה. הגדוד יצא לכבוש את שני היישובים ולצהיים ובית לחם שהיו מיושבים על ידי גרמנים טמפלרים שסולקו מהמדינה.

בעקבות העלייה הגדולה שבאה מאירופה היה חסר אוכל וביגוד. שר המסחר דב יוסף סיפק לנו פנקסי תלושים ונקודות (צנע) שבעזרתם קנינו אוכל וביגוד. תקופת הצנע נמשכה מ-1949-1959.

בשנת 1950 היה שלג בכל הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, במשך שבוע ימים המקום היה מנותק, לא יכלו לצאת ולהיכנס ליישוב. לאבי היה רכב משא ארבע על ארבע. היות והיה שלג והיה קר מאוד, לא יכולנו להניע את המשאית. לכן לקחנו פרימוס ושמנו מתחת לאגן השמן של המנוע כדי לחמם את השמן שבמנוע. לאחר מכן לקחנו שלג וחיממנו אותו כדי לקבל מים, הכנסנו למצנן את המים. אחרי ארבע שעות הצלחנו להניע את האוטו ואבי נסע לחיפה להביא אספקת מזון (לחם, חלב, ירקות) לכל היישוב.

כל המשפחה המורחבת שלי גרה בתל אביב, היינו מבקרים אותם 3-4 פעמים בשנה. היה לי קשר מיוחד עם סבא וסבתא שלי, היה בן דוד אחד שמאוד אהבתי אותו: שמואל זכרין. הוא היה גדול ממני בשש שנים. אהבתי לשחק איתו ולבלות איתו. כל נסיעה לתל אביב הייתה מיוחדת בשבילי, כי גרנו "בחור" לעומת תל אביב.

אוטו הקרח של אבא שלי

אחרי קום המדינה אבי הקים בית חרושת לייצור קרח עם שותף בשם דוסיה סנדומירסקי. בית החרושת היה באזור התעשייה בדרך לרמת הדסה. היינו מחלקים את הקרח בכל היישובים בעמק: שדה יעקב, כפר יהושע, בית לחם, רמת ישי, בית שערים, אלרואי, קריית חרושת. בגיל 10 נהגתי במשאית הקרח בזמן שאבא שלי היה יושב  על גג המשאית ומחלק את הקרח. ליד הבית שלי היה מקרר גדול ובו היינו מאחסנים קרח. מי שלא הספיק לקחת מאתנו לקח מהמקרר.

כשחיינו בקריה לא היה פה כלום, אבל הסתדרנו והיה טוב וכיף. כאשר היו צריכים לפתוח דואר, לא היה מקום ולכן עד שבנו אותו הוא היה אצלנו בחדר הגדול.

אשתי, הבנות, הנכדים והנינים

בגיל 25, כשגרתי פה בזבולון, זוג חברים שלי הכירו לי את רבקה ולאחר שלושה חודשים נישאנו. הם אמרו: "יש לנו אחת שאנחנו רוצים להכיר לך". יצאנו שלושה חודשים והחלטנו להתחתן. אחרי שהתחתנו שכרנו דירה משותפת בחיפה.

אחרי 20 שנה בנינו מעל הבית של ההורים שלי בזבולון עוד קומה, ועברנו לגור שם. היינו יחד 55 שנה. ב1962 נולדה בתנו הגדולה יעל ובשנת 1966 נולדה גלי. מיעל יש לי שלושה נכדים – שוהם, טל ונועם, וגם שלושה נינים – יהונתן ומאיה. ומגלי שני נכדים – עידו ועמית. כל הנכדים שלי למדו בבית הספר קריית עמל, כמוני וכמו יעל וגלי.

אני זוכר שכשהייתי בן 70 כל המשפחה עלתה על אנייה ונסענו בה כמה ימים. בימי חג ובימי הולדת אנחנו נוהגים להזמין אלינו את כולם, ובימי שישי בדרך כלל גלי ויעל מזמינות אותנו לארוחת ערב משפחתית.

ילדותי הייתה קשה, אך לא אשכח אותה אף פעם. לאחר מכן התבגרתי, התחתנתי, והיום יש לי ילדים, נכדים ונינים, אני חי בטבעון, שמח ומאושר, ובליבי חווית הילדות והנעורים שלא אשכח אף פעם.

תמונות מהשנים הראשונות בבית ספר "קריית עמל"

הזוית האישית

מוטי: ממש נהנתי לעבוד עם הבנות, העבודה הייתה מהנה! כמו שהבנות למדו עליי ועל עברי, אני למדתי הרבה מהתקופה של היום, איך משתמשים בכל האלקטרוניקה והמכשירים 🙂

אגם: ממש נהנתי לעבוד עם אלה ועם מוטי. למדתי הרבה על עברו של מוטי, איך היו החיים פעם, כיצד טבעון נבנתה ואיך היה פעם בטבעון.

אלה: היה לי מאוד כיף לקחת חלק בפרויקט זה והוא מאוד חשוב לדעתי כדי לשמר את סיפורי הדורות ושכל הצאצאים של אותו אדם יכירו אותו ואת סיפור שורשיהם.