מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חוויות ילדות במושב שרשרת

אני ונכדתי אור אנדו
בצעירותי
היינו משפחה מאוד מוזיקלית, אבא היה פייטן שהיה מוזמן לאירועים לשמח ואני הייתי שרה בכנסים.

שמי שושנה מסעוד. נולדתי להוריי מרדכי ומעתוקה דידי בשנת 1957 בעיר באר שבע. במשפחתנו תשעה ילדים, שני בנים ושבע בנות, אני הייתי הבת החמישית, הרגשתי מאוד אהובה על ידי אחיי הגדולים וגם אני אהבתי את כולם, כי הם התנהגו אלי בחיבה.

גדלתי במושב שרשרת הנמצא ליד נתיבות, זהו מושב שרובו טוניסאים, הוריי הם טוניסאים שעלו מהאי ג'רבה.

ביתנו היה עשוי מבלוקים והיו בו מטבח ושלושה חדרים: חדר הורים, חדר בנים וחדר בנות. בחדר הבנות ישנו כל שבע הבנות, והיינו צריכות להצטופף בשלוש מיטות. השירותים היו בחדרון מחוץ לבית. כדי להתקלח היינו מרתיחים מים בסיר ענק מברזל ומכניסים לחדרון המקלחת ושם היינו מתקלחים.

אבי הלך לבית הכנסת להתפלל שלוש תפילות ביום – בבוקר עם נץ החמה, מנחה וערבית.

%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d

     הוריי האהובים

המושב בו גדלתי היה מושב שיתופי. בו היו לולים של אפרוחים ותרנגולות, כאשר כל יום היו אוספים את הביצים, רוחצים, מנגבים ולבסוף מעבירים אותם למחסן המרכזי ומשם לתנובה. היינו חולבים את הפרות פעמיים ביום ואת התוצרת העברנו למחלבה. שם הייתה מגיעה משאית חלב ומעבירה לתנובה.

אחת לכמה חודשים היינו צריכים לשווק את העופות. באותה תקופה היינו קמים כל האחים והאחיות באמצע הלילה ועובדים לאסוף את העופות לכלובים מאווררים כדי להעבירם לתנובה. לאחר מכן היינו עומדים ומחכים למשאית שתגיע לקחת את כל מה שארזנו ואספנו. אני זוכרת, שבשעה שהמתנו למשאית הייתה אמי מחלקת לכולנו כעכים ותה. זו הייתה עבורי חוויה מיוחדת ומהנה, שכל האחים  יחד ערים ומחכים.

היו לנו גם פרות ועגלים, אותם היינו צריכים להאכיל. אחי אמנון היה לוקח אותנו, הבנות, בעגלה כדי להעמיס עבורם אוכל מהשדות הרחוקים. את החציר הנחנו בעגלה שהייתה רתומה לסוס. נהנינו מאוד להיות בחברתו של אחי.

במושב הייתה צרכניה שבה נמכרו מצרכי יסוד שונים, אבל לחם לא היה שם. בכל יום היה עובר עגלון עם סוס ועגלה בין הבתים במושב, הוא היה עוצר ליד כל בית וכך היינו קונים לחם. במושב היה גם מחסן תערובת מאכל לפרות ושם רכשנו את האוכל לפרות ולעגלים שלנו.

במושב שלנו היה גן ילדים שם למדתי. המשך לימודיי היו בבית הספר האזורי "מעגלים". הוא היה ממוקם במרכז כמה יישובים, אליו הגיעו התלמידים ממושב שרשרת, מושב שיבולים, מושב מלילות ומושב גבעולים. אהבתי מאוד את הלימודים במיוחד את שיעורי התפירה, החקלאות והספורט. אני זוכרת שנבחרתי להשתתף בתחרויות ספורט. השתתפתי בתחרות הדפת כדור ברזל וקפיצה לרוחק. הייתה לנו שם מועדונית להכנת שיעורי הבית אחר הצהריים. בבית הספר היה לנו בית כנסת. בבוקר, בשעה שמונה, התפללנו שחרית ובצהריים מנחה. בית הספר היה מעורב בנים בנות, בו היה גם חדר אוכל שם קיבלנו אוכל מבושל חם וטעים בצהרים.

נוף ילדותי

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%a3

בהפסקות ובשעות הפנאי אהבתי לשחק במחניים, קלאס, גומי, חמש אבנים שהיינו לוקחים מהכביש ומשייפים, תיק – תק וחבל או שני חבלים. אהבתי גם לייבש פרחים ועלים וליישר עטיפות של מסטיקים, סוכריות וקרמבו. בתיכון למדתי ב"אור החיים" בבני ברק, שם התגוררתי בפנימיה.

ליד בניין הפנימייה

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%94

בגיל הבגרות נפטרו שתי סבתותיי וסבא אחד, הסבא השני הי"ד, נפטר קודם, בשואה.

אני זוכרת את הכנסת ספר התורה בבית הכנסת בו אבי היה החזן. כל אנשי המושב יצאו בתהלוכה של שירים וריקודים מבית הוריי לעבר בית הכנסת. ספר התורה נישא מתחת לחופה עשויה מבד שעבר בירושה מדור לדור. בבית הכנסת התקיימו ריקודים וסעודה כיד המלך. את כל התבשילים המיוחדים לסעודת המצוה הכינו כל נשות המושב. אני זוכרת שגם בחתונות של אחיי שנערכו ברחבה של הבית היו השכנות מגיעות לעזור ולבשל לאירוע. בסוף האירוע הן היו יושבות כולן על הריצפה ומדיחות את הכלים שהשתמשו בהם במהלך החתונה. בכל האירועים שהתקיימו במושב השתתפו כל התושבים ללא יוצא מן הכלל.

%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d

השכנות מדיחות כלים יחד לאחר האירוע

מספר פעמים במהלך השנה כמה משפחות היו מתאספות בבית של אחד השכנים והרב היה מגיע ושוחט. לאחר מכן כל השכנות היו יושבות ומורטות את הנוצות ואז מכשירות את העופות. זה היה לפני החגים, ראש השנה ופסח, שבו התקיים יום מיוחד של שחיטת כבשים.

בראש חודש ניסן נהגו בביתנו את המנהג הטוניסאי להכין בשישה, עיסה לזכר המלט. המאכל כולל גרגרי חיטה (ויש הטוענים גם שעורה( קלויים וטחונים בתוספת של זרעי תבלין שונים כגון קימל וכוסברה, שקדים, תמרים וכדומה, המעורבבים עם שמן.

את חג הפסח אני זוכרת במיוחד, היינו עושים הדמיה של יציאת מצרים. אחי הגדול, אמנון, היה יוצא מן הבית, לוקח את האפיקומן עטוף וכל הילדים צעדו אחריו מבית לבית וכל הדרך שרנו שירי פסח. לאחר מכן חזרנו והחבאנו את האפיקומן. לאחר הפסח, חגגנו את חג המימונה.

בחג השבועות, היינו שופכים מים אחד על השני וזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. ובפורים אני זוכרת שמבוקר עד ערב השולחן היה ערוך, דלת ביתנו הייתה פתוחה לכל מי שרוצה לבוא ולאכול. ראש השנה ופסח היו החגים החביבים עליי במיוחד, כי בהם היו מגיעים כל האחים והאחיות הנשואים והיינו מקבלים ביגוד והנעלה חדשים.

בביתנו נהגו לאכול, קוסקוס, כפיתות, חמין-טפינה וחמין-שעועית, ולחם שהיינו אופים בפאן.

משפחתנו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד, אבא היה פייטן. הוא היה מוזמן לאירועים משמחים כמו: בריתות, בר – מצוות וחתונות. כמובן שכל האירועים היו בחצר הבית. גם אני הייתי מוזיקלית מאוד וידועה כאחת ששרה בכנסים שונים. בפנימיית אור-החיים בה למדתי את לימודי התיכון שלי היה מועדון. במועדון זה היינו מכינות הופעות לאנשי המושב ואני הייתי הסולנית. גם כיום אני שרה לילדים ולנכדים ומזכירה להם את שירי הילדות שהיינו שרים, כמו השיר "הדואר בא היום", "יש לנו תיש", "עוגה עוגה" ו"עגלה עם סוסה".

בילדותי חוויתי את מלחמת ששת הימים. המקלט היה ממוקם מתחת לעץ וכשנשמעה האזעקה היינו רצים למקלט. השומרים במושב היו הבעלים והבנים הבוגרים. בלילות היינו מתאספות כמה שכנות כדי להיות יחד ולהתגבר על הפחד. כי באותה שעה הגברים היו בשמירה והיינו לבד. בשנות בגרותי חוויתי גם את מלחמת יום כיפור, בזמן המלחמה שהיתי בפנימית "אור החיים".

בשנת תשל"ז, בהיותי בת תשע-עשרה התחתנתי בבני ברק. שבוע לפני החתונה היה שבוע של הכנות לכלה. כל השכנות, הנשים והבנות, היו באות בשמחה לשמח אותי ואת משפחתי. בכל יום התקיים אירוע אחר כהכנה לחתונה, יום אחד היה מיועד לצביעת שיער, ביום למחרת היה טיפול פנים, שכולן היו יכולות גם ליהנות ממנו ויום נוסף בו התקיים טכס ה"חינה" שלי, אז הלבישו אותי בלבוש מסורתי. הייתה גם שבת כלה שכולם הגיעו לשיר ולשמח את הכלה ובסעודה שלישית הוזמנו כולם לארוחה.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9c%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%92%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa

אחותי רות עם לבוש כלה ב'חינה ג'רבית'

כפי שסיפרתי כבר, למדתי תפירה ב"אור החיים" ואהבתי מאוד תפירה ומלאכה. המקום הראשון שבו עבדתי היה כמורה לתפירה, אומנות ומלאכה. אחר כך עבדתי במפעל "גוטקס" בערך חמש עשרה שנה.

כיום, יש לי ברוך השם, שני בנים, שלוש בנות ושלושה עשר נכדים. הילדים והנכדים באים לרוב בשבתות ובחגים ויש לי מהם הרבה נחת.

המצגת שלנו

 

הזוית האישית

סבתא שושנה: השעה בה סיפרתי על העבר שלי הייתה מרגשת מאוד עבורי. בכלל התוכנית הזו היא הזדמנות מקסימה לזמן איכות עם הנכדה שעל הדרך נחשפת לתקופה שלי בגילה, תקופה שבה חיינו בצניעות, בהרבה חום ונתינה. משפחתי הרחבה הייתה שותפה לשיחזור זכרונות העבר. התרגשתי מאוד להיזכר בילדות, חוויה עצומה לי, לא פחות מנכדתי, ואני שמחה ששתינו לקחנו חלק בתוכנית זו.

הנכדה – אור אנדו: כשהצעתי לסבתא שלי להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי" לא חשבתי שאגלה עולם כל כך שונה מהעולם שבו אנו חיים כיום, ואף על פי שהטכנולוגיה אז לא הייתה מפותחת והעבודות במושב היו קשות, הייתה להם שמחת חיים ואחווה אמיתית.

מילון

כפיתות
מאכל טוניסאי, קציצות בשר עטופות בתפוח אדמה או חציל.

חמין טפינה
חמין חיטה שנהגו לאכול בט\"ו בשבט ובחגים מיוחדים.

בשישה
מאכל סמלי יהודי-טריפוליטאי ותוניסאי. בראש חודש ניסן אוכלים גרגרי חיטה (ויש הטוענים גם שעורה( קלויים וטחונים בתוספת של זרעי תבלין שונים כגון קימל וכוסברה, שקדים, תמרים וכדומה, המעורבבים עם שמן.

ציטוטים

”כל מה שה' עושה – הכל לטובה!“

הקשר הרב דורי