מאגר סיפורי מורשת

שמי גניה יוסף, בילדותי שם המשפחה היה פולברס. נולדתי בקזחסטאן בשנת 1946. הזיכרון האישי שלי מתחיל בגיל שלוש וחצי בעיר שצ'צ'ין בפולין, לשם הופנתה משפחתי.

עברתי מסלול עליה בדומה לעולים רבים. בגיל ארבע בשנת 1950 עלינו ונשלחנו למחנה עולים בכרכור. כעבור שנה הגענו לשיכון עליה בכפר סבא, שכונה שנמצאת בשוליים של כפר סבא שקלטה עולים מארצות שונות.

בשכונה הוקם בית ספר באחד מהבתים- שהיה זמני, עד להקמת  בית ספר קבוע. הילדים היו ללא דאגות רצים ברחובות חוליים, לא היה חשמל בשנים הראשונות ובערב הדליקו עששיות והלכו לישון מוקדם. הבית היה קטן, דלתות הבתים פתוחות ילדים מבקרים מבית לבית ומשחקים במה שיש. כולם היו באותו מצב, אין עשירים ואין עניים. כולם לבושים לבוש פשוט. פעמיים בשנה ראש השנה ופסח מקבלים בגדים חדשים ועם זה היה עלינו להסתדר. לי היה מזל, דודים מאמריקה ששלחו לנו חבילות עם בגדים מיד שנייה ותופרת ששינתה והתאימה את הלבוש למידת הגוף.

בשכבת הגיל שלנו היו שתי כיתות. המחנכים היו מאוד מפרגנים והיה חשוב להם לגבש את השכבה מבחינה חברתית. המחנך של הכיתה השנייה שמו נתן אזון. הוא רצה שנרגיש ישראלים ולא יוצאי עדות. אמר לנו – מעכשיו אתם ישראלים ולא חשוב מהיכן הגעתם. לעיתים ארגן לנו ערבי קומזיץ. היינו יושבים מסביב למדורה ומכניסים תפוחי אדמה שרים שירי ארץ ישראל וזה יצר קשרים הנמשכים עד עצם היום הזה.

טיול שנתי היה רק פעם בשנה – טיול בסוף שנה. טיולים אלה בוצעו ע"י משאיות שבהם היו ספסלים ארוכים עליו ישבו שתי הכיתות . חטיפים לא היו הרבה, היינו נוהגים לקחת סוכריות מנטה ובייגלך.

בטיול יומיים היינו ישנים בחדרי כיתות של ביה"ס באזור הביקור לוקחים שתי שמיכות על אחת ישנים ועם השנייה מתכסים. כמובן, כילדים בלילה היינו צובעים את הישנים בצבעי גואש או במשחת שיניים וצחקנו בקולי קולות. רק בכיתה ח' זכינו לישון באכסניית נוער וזה היה ליד המצדה. הילדים מאוד אהבו את הטיולים השנתיים משום שהיו צחוקים בדיחות וחוויות. לא היו אייפונים או אוזניות שהיו מתחברים עם המכשירים וכל אחד לעצמו אלא כולם יחד נהנים. מסיבות סוף השנה היו צנועות וכמובן שבחופש הגדול לא היו קייטנות ולא נסיעות לחו"ל .

בשכונה לא היו תנועות נוער והבילוי העיקרי היה עזרה להורים בבית, משחקים עם חברים או אירוח אצל דודים. נהגנו לנסוע לדודים למשך שבוע ימים ולאחר מכן ביקור חוזר של בני הדודים אצלנו . דמי כיס לא היו אך זכינו לקבל מדי פעם כסף לקניית ארטיקים או מסטיק. אל כל הילדים מהשכונה הצטרפו ילדים ממוסד אונים- מוסד של עליית הנוער- אלו ילדים שהגיעו למוסד מכול מיני סיבות סוציאליות. הילדים נקלטו בכיתות ללא שום קושי. הם התחברו עם כולנו והפכנו לחברים הכי טובים, הקשר נמשך עד עצם היום הזה.

בבית ספר היה צריף שהיה מיועד לחדר אוכל שבו היו ילדים שההורים שילמו עבור ארוחת צהריים. התורנות בחדר אוכל הייתה חובה התפקיד של התורנים להכין את השולחנות ולשטוף את הצלחות. אני מאוד אהבתי את האוכל שהיה מרק עגבניות עם אורז וקציצות דגים או בשר שאר הילדים היו מביאים כריכים ואוכלים בכיתה על מפיות בד רקומות.

את הריקמות עשינו בשיעורי מלאכה.

לכל שכבת גיל התאימו את המלאכה המתאימה: עבודות ראפייה, תמונות פורניר, לימוד ריקמות ותפירת חצאיות וחולצות.

שיעוריי ספורט: עסקנו בהרבה ספורט גם בשיעורים וגם בהפסקות שבין השיעורים. לבנים היה מורה ולבנות הייתה מורה, התרגול היה על מכשירים כמו קפיצות, מתח, קפיצה לגובה וקפיצה לרוחק. בנוסף בהפסקות שבין השיעורים אנחנו אהבנו לקפוץ קפיצה משולשת שהייתה מאוד קשה ולמרות הקושי אני הייתי טובה מאוד בזה. בנוסף, היו תחרויות ריצה שאני מאוד אהבתי…

בכיתה ח' היה לי מורה שהמליץ לי ללכת להתאמן בריצה במגרש של הפועל כפר סבא. ובאמת התאמנתי שם למשך שנה.

עם סיום כיתה ח' הלכתי ללמוד בתיכון חקלאי.

הזוית האישית

גניה – החשיבות בחוויה ובהזדמנות היוצאת דופן להעביר את סיפורי האישי לדורות הבאים. שירה – חוויה חשובה ומרגשת שאני זוכה לשמוע את הסיפור.