מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חוויותיי בתל אביב בזמן מלחמת השחרור

סבא זאב והנכדיםאיתמר ויונתן
הספיטפייר שהופל בחוף תל אביב
זיכרון ילדות - התקפת האצ"ל על יפו

חוויותיי בתל אביב בזמן מלחמת השחרור

שמי וינגרטן זאב נולדתי בגרמניה בשנת 1935. שבועיים לאחר לידתי אבא שלי גורש מגרמניה ובזאת החלה מנוסתנו מהנאצים. לאחר תלאות רבות הגענו לארץ בהעפלה בלתי חוקית בשנת 1940. נעצרנו ע"י השלטונות הבריטים וישבנו מספר שבועות במחנה מעצר עתלית. לאחר ששוחררנו מהמחנה עברנו לגור בתל אביב.

מלחמת השחרור

בליל כ"ט בנובמבר כאשר באו"ם נערכה ההצבעה, ישבנו כולנו צמודים לרדיו וכאשר נגמרה ההצבעה והוחלט על הקמת המדינה שמחנו מאוד. השעה הייתה לאחר חצות וכמובן שלא יצאנו לחגוג, אולם כעבור כחצי שעה שמענו את העם חוגג בכיכר מגן דוד (אלנבי פינת נחלת בנימין).

בשעה שלוש לפנות בוקר – זמן לא רב לאחר שנרדמנו – התעוררנו לקול פיצוץ עז, הסתבר שהערבים שבתיהם היו מרוחקים מביתנו רק 100 מטר, זרקו רימון לחדר מדרגות של בית שכן. נזק לאדם לא נגרם רק לחדר הכניסה. בזאת קיבלנו את הסימן, שאת עצמאות המדינה לא נקבל בקלות. כעבור יומיים החלו יריות מכיוון שכונת מנשיה, לכיוון שכונתנו, משטרה הוזעקה, אולם היא הייתה בפיקוד בריטי שלא מיהר להגיב, ורק לאחר זמן רב נשלח שוטר יהודי בודד לבדוק ולדווח מה אירע. ההגנה שהייתה הצבא שבדרך, החלה להקים עמדות בבתים שלאורך הגבול עם מנשיה הערבית. העמדות היו מפוזרות, אנשי הגנה בודדים איישו אותם, והם פחדו יותר מהבריטים מאשר מהערבים. כל פעם שהבריטים חשדו במישהו שהוא חבר הגנה, עצרו אותו לחיפוש, ואם מצאו אצלו נשק מצבו היה רע, החרמת הנשק, חקירות ארוכות וכן מעצר ארוך.

הערבים החלו בצליפות לשכונתנו ולשכונות אחרות, והיה מסוכן להסתובב בחוץ. הרחוב שלנו רחוב אחווה, היה בניצב לעמדה ערבית ולא יכולנו לצאת מפתח הבית. בתחילה הצבנו מספר חביות ממולאות החול, על המדרכה לפני הפתח בכיוון מנשיה (החביות הוצבו לרוחב המדרכה וגם לגובה), אולם לאחר ימים מספר קלטו הערבים, שאפשר לצלוף מהצד והקימו עמדה נוספת בזווית, כך שהיריות יכלו לפגוע ביוצאים, לאחר שהרחיקו מהבית. הייתה לחדר המדרגות גם יציאה אחורית לחצר, אולם משם שוב היינו צריכים לצאת לרחוב. הפתרון נמצא בזאת ששברנו חלק מגדר אבן שהייתה בצד הבית, ומשם יצאנו לרחוב אחורי – החרמון, וממנו דרך החצר של שמואל עזוז ואחרות שגם שם נפרצו מעברים הגענו לרחוב שבזי, אם לשם קניות ואם לשם המשך העירה. מספר ימים לאחר גמר פריצת הדרך (שקראנו לה דרך בורמה – על שם דרך שנסללה בבורמה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי אורד צ'ארלס וינגייט.

נוצרה בעיה חדשה: ירד גשם רב וכל המגרש דרכו עברנו לרחוב החרמון, הוצף במים שהגיעו לערך לגובה של כ-30 ס"מ. שוב נחלצנו לעבודה וכל אלו שהיו עם מגפיים סללו דרך מוגבהת בעזרת אבנים , לבנים, בלוקים ומילוי אדמה מלמעלה בשולי האגם שנוצר, כך שכל תושבי הבית יכלו ללכת בלי חשש לטבילה באגם. בעיה נוספת שנוצרה הייתה בדירתנו, בכל חדר היו חלון ודלת שפנו לכיוון מנשיה. שם היו העמדות של הערבים, ומשם נורו הקליעים. בעצת אבא תפרה אימא כמה מאות שקיות בעובי של כ-10 ס"מ – זה היה המרחק בין התריס המגולגל שהורד ובין החלונות. את השקיות מילאנו בחול וסגרנו על ידי תפירה ביד, והנחנו זו על גבי זו כך שנוצר מגן משולש בפני הקליעים – תריס, שקיות חול ואח"כ חלון. הדבר עזר לנו גם בפני הקור, המועד היה דצמבר ינואר. המיגון שיצרנו גם הוכיח את עצמו. באחד הערבים ישבנו כל בני המשפחה בחדר של הורי, לפתע שמענו חבטה חזקה מכיוון הדלת הממוגנת, לאחריה צליל של זכוכית נשברת, ובעוד אנו מרימים ראשינו מעיסוקינו, ראינו את הווילון שכיסה על הדלת מתרומם לאיטו, ואח"כ שמענו נפילה מתכתית וקליע של רובה צנח על הרצפה. מסתבר שמהירות הקליע לאחר שעבר את: התריס, שקיות החול, ואת זכוכית הדלת, הואטה מאוד, בקיצור תש כוחו והוא הצליח רק להרים קצת את הווילון ואז נפל לרצפה. (היכן הקליע הזה – אין לי מושג, לא היה לי השכל לשמור עליו).

באחד הימים הלכתי עם חברים להצגת סרט קולנוע, בקולנוע מגדלור (היה ברחוב בן-יהודה 3). הייתה זו הצגת אחר הצהריים, כאשר יצאנו מההצגה החלו הדמדומים , ובעוד אנו בקרבת הקולנוע, שמענו לפתע קריאת כאב מאדם שהלך על ידנו, נזעקנו לעברו וראינו שנפגע מקליע של רובה ברגלו, (הקליע נורה על ידי צלף ערבי מהמרפסת שבראש מגדל מסגד חסן- בק במנשיה) הפגיעה לא הייתה קשה מאוד, גם כאן הקליע כבר איבד את כוחו והיה בתהליך של נפילה ארצה. הדבר שהדהים אותנו הייתה המהירות שאנשים נחלצו לעזרתו, תוך דקות חבשו את הרגל בתחבושת מאולתרת שמישהו שלף מכיסו, הרכב הראשון שעבר נעצר והאדם הוכנס לרכב שיצא מיד לתחנת מד"א, וכל זאת במרכז תל-אביב.

תמונה 1

מגדל חסן בק היום

אירוע אחר שזכור לי היה ששוטרים בריטים נשלחו להשליט סדר באזור הגבול בין שכונתנו למשניה, הם עלו על גג בית בן 4 קומות ששלט על כל הסביבה, ואמורים היו מן הסתם למנוע ירי בין השכונות. למעשה מה שהם עשו היה "השלטת סדר" בסגנון המשטרה הבריטים, מהגג שעליו הם עמדו תפסו עמדות לכיוון שכונתנו והחלו לירות לעברה ללא כל אבחנה, למעשה שיתקו את כל החיים בה. שוטר יהודי שהגיע למקום, היה בתחילה אובד עצות, לאחר זמן התאושש תפס עמדה מוסווית והחל להשיב אש אל חבריו הבריטים, האש משם השתתקה מיד. השוטר מילא מיד דו"ח היכן ומתי ירה את היריות שירה, (השוטרים היו חייבים בדיווח כתוב על כל ירייה) אין לי כל ספק שלא כתב את האמת, ואז הסתלק מהמקום. לא עבר זמן רב והגיעו מספר ניידות משטרה עם שוטרים בריטים שחיפשו את היורה שנעלם בינתיים. יריות מהגג לא נשמעו יותר.

מול ביתנו היה עמוד בטון ובראשו קופסת מתכת נעולה. בתוך הקופסא היה מכשיר טלפון שהיה מקושר ישירות למטה המשטרה (על טלפונים ניידים טרם שמעו אז), ומעת לעת היו שוטרים שהיו בסביבה פותחים הקופסא בעזרת מפתח ומטלפנים לממונים עליהם.

עם התקדמות הזמן גם המלחמה עם הערבים החריפה, המגורים באזור שכל הזמן יורים בו, המגורים בדירה ממוגנת בשקי חול הציקה לכולנו ובעיקר לאימא. השיא היה שבאחד הערבים בשעה שכולנו היינו בבית, שמענו פיצוץ לא חזק אולם קרוב, הוא היה מעבר לשקי החול בחדר שלי ושל אחי על המרפסת, לאחר הפיצוץ נשמע רחש חזק של משהו מותז, אנו כמובן לא ראינו דבר. לאחר כ-10 דקות הרחש נפסק. רק לאחר שחזרנו לדירתנו בתום הקרבות ועם כיבוש יפו, סילקנו את שקי החול מהדלתות והחלונות ואז ראינו פגז תבערה של מרגמה 50 מ"מ מונח על המרפסת (גם את זה לא היה לי שכל לשמור). למזלנו החומר הדליק שניתז מהפגז (זה היה הרעש ששמענו) לא ניתז אל התריס של הדלת שהיה מעץ, אלא ניתז לכיוון המעקה שהיה מברזל, כך בנס ניצלנו משריפה בבית. נפילת הפגז הייתה הקש ששבר את עוז רוחה של אימא והיא דרשה לעזוב את הדירה. משפחות רבות נטשו את האזור הרבה לפנינו, והשכונה נראתה באמת עזובה ונטושה, אנו היינו בין המשפחות האחרונות שעדיין גרו בשכונה. הנוטשים לפנינו מילאו את כל העיר תל-אביב במגורי חירום, כל חדר כביסה על הגג (היו אז כאלו), וכל חדר מדרגות, נתפסו על ידי משפחות כמגורים ארעיים. מזלנו שפר מכיוון שבן-דודי זגי שגר ברחוב שדרות המלך דוד בת"א (שכונת קריית מאיר), הייתה לו דירה בת 3 חדרים, הוא פינה את חדרה של הבת רחל בת השנתיים והעמידו לרשותנו, ושם גרנו כל ארבעתנו יחדיו. היתרון של המגורים שם היה בקרבתם לבית הספר המרכז שהיה ברחוב זמנהוף – קרוב לכיכר דיזנגוף, לשם עבר כל בית הספר שלנו ללמוד בשעות אחר הצהרים.

כאן עלי לספר סיפור נחמד, מאחר שלמדתי במשמרת שנייה, יכולתי לישון עד שעה מאוחרת, אולם הדבר לא צלח בידי, רחל בת השנתיים הופיעה מדי בוקר, בשעה מוקדמת, טיפסה אל מיטתי ומנעה ממני המשך שעות שינה. כמובן שהצטרפה אלי לארוחת בוקר, בקיצור לא היה משעמם.

מהמרפסת הקדמית של הדירה שהייתה בקומה שנייה, נשקף נוף נפלא. ממולנו (היום נמצא שם בנין הרבנות של תל-אביב), היה שדה גדול שעובד על ידי ערבים. הם חרשו, זרעו, ניכשו עשבים ועוד, במשך כל הימים וזה פשוט היה מעניין. ממזרח שכנה שכונת שרונה, שכונת הטמפלרים לשעבר ועכשיו הייתה מרכז השלטון הבריטי. מצפון לא היה כלום עד למבנים של שדה דב, שדה התעופה הקטן של תל-אביב. ממערב היו בתיה של תל-אביב, רחוב איבן גבירול וכולי.

מספר שבועות לאחר שעברנו לדירתו של זיג חלו שינויים מפליגים. הערבים פסקו לעבד את השדות ונעלמו, שרונה פונתה על ידי הבריטים וכוחות ההגנה נכנסו אליה, והמעניין ביותר עבורנו הילדים היה המגרש הגדול שהיה מאחורי הבית. המגרש הוקף בגדרות תיל, הותקן שער עם שומרים לבושי חקי, הסתבר שזה הפך למחנה הגיוס של כל אזרחי המדינה שבדרך. שעות עמדנו או ישבנו שם וצפינו במתרחש. אזרחים באו כל הזמן ולבושי מדים יצאו, בקיצור היה מעניין.

ההכרזה על הקמת המדינה ב-14.5.1948 תפסה אותנו כשאנו עוד גרים אצל זיג. כמובן שהטקס שהועבר ברדיו ריגש את כולנו. ההמשך היה ביום שבת 15.5.1948, בשעת בוקר מוקדמת רצנו למרפסת לשמע רעש מטוסים, וראינו מספר מטוסי קרב מסוג ספיטפייר (מתוצרת בריטית) חגים מעל שדה דב (שדה התעופה של ת"א). הם חגו ומעת לעת ירדו בצלילה על השדה והמטוסים שחנו בו ועשו שם שמות, להגנת השדה שימש מקלע אחד בלבד. ההפצצות המצריות נמשכו בהפסקות כל שעות הבוקר, והמקלע הצליח להפיל מטוס אחד שנחת נחיתת אונס על חוף הים בתל-אביב. העבידות שנגרמו לנו היו 5 הרוגים.

תמונה 2 הספיטפייר שהופל בחוף תל אביב

אחי צבי שהיה בן 17 ולמד בכיתה האחרונה בבית-הספר מכס-פיין, סיים עם כל השכבה את הלימודים מיד וכל התלמידים התגייסו, ליחידות השונות. אחי התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת יפתח, נטל חלק בשחרור צפת ועוד.

באמצע אפריל יצא האצ"ל לכיבוש יפו, כאשר השלב הראשון בתכניתו היה כיבוש שכונת מנשיה המועד היה אמצע אפריל כאשר הבריטים עוד היו בארץ. האצל ריכז כ-600 לוחמים לצורך הכיבוש, המאבק עם הערבים היה יחסית קל, אולם התערבות בריטית קבועה כעזרה לערבים גרמה לאצ"ל אבדות רבות. לצורך הכיבוש השתמש האצ"ל בכמות עצומה של פגזי מרגמה 81, שהוחרמו מרכבת תחמושת בריטית בפשיטה של האצ"ל על יד פרדס חנה. ירי המרגמות (שהוצבו בחצר בית ספר אליאנס – היום בתוך מתחם סוזאן דלאל) היה לא רק לעבר מנשיה אלא לכל יפו.

הכיבוש והירי ליפו הביאו לידי כך שהחלה נטישה המונית של התושבים הערבים מיפו. לבסוף נעשה עם הבריטים הסכם, הירי יפסק וכן גם ההתערבות הבריטית, ההגנה תקבל לידיה את כל אזור יפו ותבטיח יחד עם הבריטים עזיבה בטוחה של כל הערבים שרוצים בכך. למעשה נטשו את יפו כמעט כל התושבים ונשאר רק קומץ קטן, שלא שעו להבטחות המנהיגים של הערבים, שהנה עוד מעט יכנסו צבאות ערב למלחמה ויפו תשוחרר מיהודים . 

תמונה 3

מוזאיון האצ"ל בשכונת מנשיה

חגיגת בר המצווה שלי. המועד אמור היה להיות בערך ב-15.6.1948, זה היה בדיוק חודש לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בכל מקום בארץ השתוללו קרבות, ובשלב הזה ידינו לא הייתה על העליונה, להפך נלחמנו מלחמת מגן ורק התגוננו וספגנו. לכן הוחלט במשפחה שהאירוע ידחה לשנה הבאה בתקוה שאז יהיה שלום ושלווה.

לקראת סוף מאי או תחילת יוני חזרנו חזרה לבית ברחוב אחווה. מנשיה הייתה ריקה מתושביה, כולם נסו על נפשם. אולי כאן המקום להזכיר בקצרה את בעיית הפליטים הערבים שכל העולם עד היום מרחם עליהם, מאחר שהם גרים במחנות פליטים: ביו"ש, בעזה, בסוריה, ירדן ולבנון. עם הקמת המדינה, מדינות ערב לא קיבלו את תכנית החלוקה של ארץ-ישראל שקיבל האו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947, וביום 15,5,1948 פלשו לארץ צבאות של 7 מדינות ערב. מנהיגי המדינות האלו פנו לתושבים הערבים של ארץ-ישראל בדרישה, לפנות את בתיהם בכדי שלא יפגעו בעת המלחמה.

רבים מהתושבים הערבים נענו לקריאה ולהבטחה שהייתה צמודה אליה, לקבל שלל רב שישאירו היהודים לאחר כיבושם. כידוע המאבק הסתיים לא בהתאם לציפיות של מדינות ערב, והן כולן הובסו במלחמה. אולם את הפליטים הערבים סרבו לקבל במדינותיהם (למרות שהן הזמינו אותם). כך נוצרה בעיית הפליטים, שהם חסרי זכויות בארצות שבהן הם גרים כבר 66 שנים, וכולם חולמים לחזור לארץ-ישראל.

תל-אביב הופצצה על ידי המצרים מספר רב של פעמים. ההתקפה עם הנזקים הגדולים ביותר הייתה ההפצצה ביום 18.5.48 על התחנה המרכזית של תל-אביב. נהרגו בה 42 אנשים ואוטובוס הקומתיים היחיד שהיה בישראל (כמו בלונדון) עלה באש.

אני רוצה לספר על שני חוויות שעברתי עם התקפות אוויריות. בא לבקר אותנו עמיקם מביצרון. החלטנו ללכת דרך מרכז תל-אביב (הוא בקושי הכיר את העיר) ככר מגן דויד, מוגרבי לשפת הים. כאשר הגענו לרחוב השחר פינת רוזנברג, שמענו מעלינו רעש חזק של מטוסים, בתחילה חשבנו להיכנס למחסה, אולם כאשר ראינו אותם חולפים ביעף נמוך מעלינו, ומאחר שלא נשמעה אזעקה, החלטנו שאלו מן הסתם מטוסים שלנו והמשכנו ללכת. כאשר הגענו כעבור כ-5 דקות לרחוב אלנבי, התחילו צופרי` האזעקה לילל. נכנסנו למבוא אחד הבתים, שם שמענו התפוצצויות מספר ואחר כך הגיעה ההרגעה. אנו המשכנו לטייל לפי התכנית לשפת הים, ולאחד שאכלנו גלידה בקור-טוב, הלכנו באותה דרך חזרה הביתה. כאשר הגענו לרחוב השחר פינת רוזנברג, ראינו שפצצה גדולה נפלה במרכז הכביש והרסיסים שלה פצעו מספר רב של אנשים אפילו בתוך מקומות מוגנים. מסתבר שהיה לנו מזל לא להיענות לתגובה הראשונית להיכנס לאזור מוגן.

ביום 3.6.1948 הייתי בבית ולפתע שמעתי רעש מטוסים – ללא כל אזעקה. יצאתי למרפסת וראיתי גבוה בשמים שני מטוסים גדולים דו-מנועיים מסוג דקוטה. מטוסים אלו שימשו בעיקר להפצצות, המטוסים התקרבו אלינו מכיוון דרום. לפתע שמעתי רעש של זמזום שונה, והבחנתי במטוס קטן בהרבה המתקרב אל מטוסי הדקוטה. מטוסי הדקוטה שטסו צמודים פנו לפתע כל אחד לכיוון אחר. המטוס הקטן טיפס מעל אחד ממטוסי הדקוטה, ראיתי תימרות עשן קטנות מכיוון המטוס הקטן, וכן קולות ירי עמומים, מסתבר שהמטוס הקטן ירה ופגע בטייסים של הדקוטה המצרי, שהחל לעלות עשן ולרדת במהירות לכיוון הים. עם גמר פעולת היירוט שינה המטוס הקטן כיוון ורדף אחר הדקוטה השני. את תוצאות הקרב השני לא ראיתי אלא קראתי למחרת בעיתון. טייס שלנו במטוס מסרשמידט גרמני (שקיבלנו מצ'כיה), הפיל את 2 המטוסים המצריים.

 תמונה 4

מטוס דקוטה בעת טיסה

בהמשך פרט משעשע. כעבור שנים קראתי בספר של עזר ויצמן,(שהיה אחר כך מפקד חיל האוויר ונשיא מדינת ישראל) שהטייס היה מודי אלון, סגן מפקד הטייסת הראשונה בישראל. הוא למעשה הפר פקודה- הפקודה הייתה לא להתקיף את המטוסים המצריים, בכדי שהאויב לא ידע כלל שיש לנו מטוסי קרב. מודי החליט שאינו מסכים עם הפקודה, עלה למטוסו ובניגוד להוראות הפיל את המצרים, וחסך מן הסתם הרבה אבדות ונזקים. מודי הועמד על כך למשפט ונידון אם זכור לי היטב לנזיפה חמורה. לצערנו מודי נהרג בשלב מאוחר יותר של המלחמה.

הילה מהמילון: קרב מנשייה – ב-25.4.48 פתח אצ"ל בהתקפה על יפו. לאחר שלושה ימי לחימה הצליחו כוחותיו לנתק את שכונת מנשייה ביפו מהעיר.

 הקשר הרב דורי

תמונה 5

  סבא זאב והנכדים איתמר ויונתן

סבא זאב וינגרטן מספר לנכדיו התאומים, איתמר ויונתן את סיפורי זיכרונות  הילדות, במפגשי תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר גנים, גני תקווה, מורה מובילת תכנית שרית כץ, מנחת תכנית נירית האן.

העשרה

התקפת האצ"ל על יפו: "ב-25 באפריל 1948 פתח אצ"ל בהתקפה על יפו. לאחר שלושה ימי לחימה הצליחו כוחותיו לנתק את שכונת מנשייה ולכובשה. בלחץ הבריטים נסוג האצ"ל מעמדותיו ומסרם ללוחמי ההגנה. בעקבות התקפת האצ"ל החלה מנוסה המונית מיפו ולא נותר בה כוח לוחם משמעותי. בהתקפה נהרגו 41 לוחמי אצ"ל, רובם מאש הצבא הבריטי."

תשע"ה

מילון

התקפת האצ"ל על יפו
ב-25 באפריל 1948 פתח אצ"ל בהתקפה על יפו. לאחר שלושה ימי לחימה הצליחו כוחותיו לנתק את שכונת מנשייה ולכובשה. בלחץ הבריטים נסוג האצ"ל מעמדותיו ומסרם ללוחמי ההגנה. בעקבות התקפת האצ"ל החלה מנוסה המונית מיפו ולא נותר בה כוח לוחם משמעותי. בהתקפה נהרגו 41 לוחמי אצ"ל, רובם מאש הצבא הבריטי.

ציטוטים

”בר המצווה שלי היה אמור להתקיים חודש לאחר הכרזת הקמת המדינה, הוחלט שהאירוע ידחה בשנה“

הקשר הרב דורי