מאגר סיפורי מורשת

לפני שבעים שנה, כשקמה מדינת ישראל, הייתי בן עשר. צעיר מגילך היום בשנה וחצי. גרתי בישוב קטן שנקרא אז "רמת-יצחק" והיום הוא חלק מ"רמת-גן". אני עדיין זוכר את הימים שלפני קום המדינה. את העוצר שעשו האנגלים ביישובינו כאשר חיפשו את הנשק של ה"הגנה" שהיה מיועד להגנתנו. הם לא מצאו אותו, גם אנחנו לא ידענו היכן הוא. הוא היה מוסתר היטב מתחת למחסן של משפחת בירמן במה שנקרא אז "סליק": מחבוא תת קרקעי. אני זוכר שאבי, יצחק, סבא של אמא שלך שהיא לא זכתה להכיר, יצא לשמירה על הישוב מפני פורעים ערבים ובידו רק מקל שקראנו לו "נבוט".

ב כ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה, כולנו יצאנו לרקוד ברחובות, אבל למחרת התחילה מלחמת השחרור. הערבים מהכפר הסמוך "סלמה", כיום כפר-שלם, התחילו לירות לכיוון יישובינו. כדור תועה אחד נתקע בקיר ביתנו. מעת לעת אבא היה יוצא לשרת בקו החזית, תעלות ועמדות, שנפרש בשטח ההפקר בינינו ובין "סלמה". יום אחד אווירון קטן נחת נחיתת חירום בשטח ההפקר, כמו כל הילדים רצתי לראותו ולא נתתי דעתי על הסכנה מיריות הערבים, עד שגרשו אותנו משם. לאחר ש"סלמה" נכבשה ע"י ה"הגנה", חלפה הסכנה ואבא לקח אותי לראות את קו החזית. הוא סיפר לי שהייתה להם רק מכונת ירייה אחת "שחורקה" (שווצלאוזה) הם קראו לה. הם רצו אתה מעמדה לעמדה, בכל עמדה ירו מספר כדורים ורצו לעמדה הבאה, כדי שהערבים יחשבו שיש הרבה מכונות ירייה, ויפחדו. היו להם גם בובות שהעמידו בעמדות, כדי שהערבים יחשבו שיש הרבה חיילים.

ב ה' באייר ה'תש"ח, 15 למאי 1948, הוכרזה מדינת ישראל, צבאות ערב פלשו לארץ והחל החלק השני של מלחמת השחרור. בחצר בית-ספרנו חפרו תעלות שנוכל להסתתר בהן מפני מטוסי האויב, למזלנו הם לא הפציצו אותנו, אלא את תל-אביב! מתוך התעלות ראינו את מטוסי ה"מסרשמידט" שלנו רודפים אחרי מטוסי ה"ספיטפייר" המצריים. צה"ל, צבא ההגנה לישראל, שרק הוקם, החל להדוף את צבאות ערב והמלחמה רחקה מיישובינו. אבל השפעתה ניכרה בכל מקום. שכיננו "חיימקה", לימים חיים ברלב, רמטכ"ל צה"ל. ו"צביקה", לימים צבי זמיר ראש המודיעין, היו מגויסים. מנחם, מגדל הירקות של השכונה, לא חזר משדה הקרב.

עם קום המדינה, הגבולות נפתחו לעליה חופשית. המוני עולים זרמו ארצה, משארית הפליטה של אירופה וממדינות ערב. חלק גדול מהאוכלוסייה היה מגויס למלחמה ולא עבד בייצור. הוצאות המלחמה, נשק תחמושת ועוד, היו גדולות. הייצור החקלאי שהיה בחלקו בידי הערבים, פחת. המדינה הייתה ענייה למרות עזרה חשובה שקיבלה מיהדות התפוצות. כמות המזון והמצרכים האחרים פחתה ואילו האוכלוסייה גדלה.

הממשלה החליטה לחלק את מה שיש בצורה שווה בין כל התושבים. היא מינתה את דוב יוסף להיות "שר האספקה והקיצוב". מעת לעת שר הקיצוב הודיע כמה קמח, ירקות, ביצים, בשר, חלב, סוכר וכ"ו מוקצבים לכל תושב. והתושב יכול היה לקבלם בחנות תמורת תלושים מתוך פנקס שקיבל ממשרד הקיצוב. כדי שהתושבים לא ירעבו, המדינה קנתה בעולם מצרכים שהיו זולים באותה עת, כגון: אבקת ביצים, אבקת חלב ודג פילה, אותם חילקה לתושבים. כילדים לא יכולנו לבחור מה לאכול, אכלנו מה שהיה! מכיוון שהמזון היה בצמצום, אבי יחד עם שכנינו ציזין, הקים גן ירק קטן ליד בתינו.

כל יום אחרי העבודה והלימודים היינו עובדים בגינה וכך הייתה לנו אספקת ירקות. לימים הקים אבי גינה שניה עם שכנינו בירמן. בחצר הבית הקמנו לול והייתה לנו גם אספקה של ביצים. מאחורי הבית הקמנו "שפניה", אלה לא היו שפני-סלע אלא ארנבונים. אבל אנחנו, כמו כלם, קראנו להם "שפנים". אני בניתי להם את הכלובים והייתי ממונה למצוא להם ירק לאכילה. מפעם לפעם אבא שחט "שפן" והיה לנו בשר לאכילה. בתחילה לא יכולתי לאכול את ה"שפנים" שגידלתי, אבל לאחר זמן, בלית ברירה, התרגלתי. כך עברה עלינו תקופת המחסור, שנקראה תקופת ה"צנע", בלי לסבול מחוסר מזון. משנגמר ה"צנע" סגרנו את המשק החקלאי שלנו. כאן הסתיימה התקופה החקלאית הראשונה שלי. השנייה, התחילה שנתיים אחר כך כשהלכתי ללמוד בבית-הספר החקלאי "הכפר-הירוק" והיא נמשכת עד היום.

גד פישלר

הזוית האישית

היה לנו כיף מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי