מאגר סיפורי מורשת

שמי עדינה (עדי) ברעם, סבתא של רותם ברעם, הלומד בכיתה ה' בבית הספר נוף ים א' באשקלון. זכיתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי בזכות נכדי, אשר הביע את רצונו להשתתף ומיד נרתמתי למשימה.

לפני שאתייחס לתכנית עצמה, אספר קצת על עצמי ומשפחתי: הגעתי לאשקלון מרומניה בשנות הנעורים שלי עם הוריי, בעליות שנות השישים המוקדמות. הוריי עשו עליה לארץ ישראל מיד כשהתאפשר להם, אחרי שחיכו זמן רב שהמשטר הקומוניסטי יסכים לשחרר את היהודים למולדתם, ארץ ישראל. כבר אז הבנתי כמה שזה חשוב לחיות במדינה שלנו, המדינה היהודית. זה היה השיעור הראשון לאהבת מולדת.

אחרי שסיימתי את הלימודים, התחלתי לעבוד בהנדסה בחבל הנגב של חברת מקורות, חברה ציונית עם עובדים נאמנים וחרוצים שכל רצונם ועמלם הושקע בהפרחת הנגב, תוך דאגה שמים יגיעו לכל בית, לכל קיבוץ ומשק חקלאי. זה היה שיעור נוסף לאהבת המולדת. השיעור הכי משמעותי לאהבת המולדת היה אחרי שהכרתי את יצחק בעלי, שגם הגיע מרומניה בעליות שנות השישים, התחנך בקיבוץ סיים לימודים טכניים. הוא שירת בצבא בטייסת קרב במהלך שנים רבות, השתתף בכל המלחמות להגנת המדינה, כשהרוח המלווה אותו היא הציונות ואהבת המולדת. אחרי שהתחתנו, התחלנו להקים את משפחתנו כשהרוח המלווה אותנו היא כמובן אהבת המולדת. ברוח זו חינכנו את ילדינו והם בתורם המשיכו באותה דרך בחינוך ילדיהם (נכדינו) – אהבת ארץ ישראל, כי זו מדינתנו ואין לנו ארץ אחרת.

למצגת שהוכנה במהלך סגר הקורונה: 

הזוית האישית

סבתא עדי: זו הייתה חוויה אמיתית, ברוכה, מאתגרת ואני ממליצה להמשיך לקיימה גם בשנים הבאות. נכדי רותם גם אומר שנהנה מאד והיה לו כיף. תודתנו מקרב לב לצוות המארגן ויישר כח בהמשך.

על תכנית הקשר הרב דורי 

אני יכולה לומר על תכנית הקשר הרב דורי לעת עתה, כשאנו עומדים בפני הסיום, שאני מאד שמחה שלקחנו חלק, נכדי רותם ואני, בחוויה חינוכית, רגשית ועוצמתית. זכיתי להכיר את המחנכת המקסימה שירה אטיאס מנחת התכנית, את מזל מלכא המדריכה המנוסה, את מנהל בית הספר ליאור שוורץ שמעורבותו בולטת בכל פעילות הצוות והתלמידים בכותלי בית הספר, את המשתתפים: הסבתות והסבים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו ואחרונים החביבים – התלמידים: הנכדות והנכדים שלנו.

התחלנו להיפגש בחודש דצמבר 2019 והיינו אמורים לסיים בחודש יוני 2020. לצערי כמחצית המפגשים לא יכולנו לקיים משתי סיבות: סיבה ראשונה, היא שבחודש פברואר בוטל מפגש בגלל המצב הביטחוני, כשהעיר אשקלון עמדה בפני מתקפת טילים מעזה. הסיבה השנייה: מגפת הקורונה, בעקבותיה הסגר שהשבית את כל הפעילויות במדינה, כולל את הלימודים בבתי הספר. למרות שלא קיימנו את כל את כל המפגשים, החוויה הייתה עוצמתית, מרגשת ובלתי נשכחת, הנושאים של המפגשים נבחרו בקפידה, היחס המכובד והסובלני של המנחה, שיתוף הפעולה של המשתתפים משני הדורות תרמו רבות להצלחה ולהרגשה הנעימה.

הקשר לא נפסק גם בימי הקורונה, כשהמשכנו להתכתב בווטסאפ ומאד מרגש היה סרטון מעודד בשם: "מחבקים את סבתא וסבא מרחוק ומרגישים הכי קרוב" שנשלח על ידי המנחה לפני חג הפסח וברכות ליום העצמאות. נושא הסגר בעקבות הקורונה והאי יכולת לבקר את הסבתא ואת הסבא בא להמחיש עוד יותר את החשיבות של הקשר הרב דורי וכמה שהוא חסר אם לא מתקיים.

לגביי אישית, זה החזיר אותי ברגש לשנות השמונים כשהגעתי לבית הספר נוף ים עם בני הבכור רן, אבא של רותם, ובהמשך לאורך שנים רבות עם יתר הילדים שלי, שכולם למדו בבי"ס נוף ים. היה מרגש  שוב לצעוד בפרוזדורי בית הספר, הפעם עם נכדי המקסים רותם, להיכנס לכיתות, לשבת מול המחשב עם הנכד, לשמוע את הסיפורים של המשתתפים: הדור שלנו והדור הצעיר. זאת הייתה חוויה אמיתית, ברוכה ומאתגרת, ואני ממליצה להמשיך לקיימה גם בשנים הבאות.