מאגר סיפורי מורשת

7.6.17

סיפור ילדות שלי – מאת אסתר דהר

שלום שמי אסתר רציתי לשתף אתכם באחד מסיפורי הילדות שלי.

עלינו לארץ ממרוקו בשנת 1954 הגענו לנמל חיפה, בכניסה לארץ רצו ליישב אותנו בקיבוץ מכיוון שאנחנו משפחה מרובת ילדים. ודודה שלי שכבר גרה בארץ אמרה לאבא שלי שזה לא מתאים להכניס ילדות לקיבוץ משום  שיש בנים ובנות יחד. אז הוחלט שמי שלא הולך לקיבוץ הולך לנגב למושב, כי כך דוד בן גוריון רצה להפריח את השממה.

במושב חילקו לכל משפחה ציוד חקלאי ואדמות, קיבלנו פרות, סוס אחד, כבשים, עזים, לול תרנגולות לביצים, ברווזים. היתה לנו עיזה שמתה בזמן ההמלטה והחלטנו את הגדי בתוך הבית כי נשאר בלי אמא. אני הייתי בת 5 החלטתי לאמץ אותו ממש כמו חיית מחמד.  הגדי הקטן ישן איתי במיטה ואכל איתנו בבית כל מה שאכלנו.

אחרי שהוא גדל קצת צמחו לו קרניים אז הוא התחיל להיות מסוכן ולהכאיב ואבא שלי החליט להעביר אותו לדיר עם העזים והכבשים. העז לא התאקלם שם כי היה רגיל להיות בבית ולחיות בתנאים אחרים.  הוא התחיל להשתולל ולא מצא את עצמו. אבי החליט שהיות והוא כבר גדל ולא יכול להיות בבית אז כדאי לקשור אותו צמוד לבית עם חבל ושוב זה הציק לו שהוא קשור וגם השתולל והיה חונק את עצמו עם החבל וככה שפשף את הצוואר ויצאו לו פצעים והיה ממש כואב הלב לראות אותו ככה סובל.

אבי הלך לרב במושב שקוראים לו חיים כהן, והתייעץ איתו מה לעשות לגבי העז. הרב אמר לו שמהפצעים ודיכאון יכול למות וחבל אפשר וכדאי לשחוט אותו. אני בזמנו הייתי בגן וחזרתי לבית, ראיתי התקהלות של שכנים ולא הבנתי מה מתרחש. ראיתי עז תלוי ומורידים לו את העור אחרי ששחטו אותו. אז שאלתי את אמא שלי מה זה ומה קורה?  והיא ענתה שזה העז שלי ג'קי שעמד למות ושהוחלט לשחוט אותו.

בכיתי נורא וכאב לי עליו, הוא היה מאוד חסר לי ולא הבנתי למה צריך להרוג אותו. ומאז ועד היום אני כבר סבתא לנכדים ולא אוכלת בשר ולא חלב מאז המקרה הטראומתי שמלווה אותי עד היום.

אני מאוד אוהבת חיות, אומנם אני גרה בעיר ולא במושב עם חיות משק אבל חיות מחמד תמיד גדלות אצלי.

הזוית האישית

חוויה מיוחדת במינה!

אסתר דהר: שמחתי לשתף סיפור ילדות שלי. תודה לרחל ורועי המקסימים. תרמתם לי מאוד.