מאגר סיפורי מורשת

אני, חווה גריבנרג נולדתי ב1931 בעיר רמניקוסרט ברומניה, שזאת הייתה עיר של פחם.

אנחנו במשפחה היינו ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת אחת (אני).

אבא שלי היה אופה ואמא הייתה עקרת בית.

כשהייתי בת 9 חודשים אמא שלי נפטרה, ואבא לא הצליח להסתדר עם ארבעה ילדים אז הוא הביא אותנו לסבא וסבתא שגרו בוטרא דורנה, והבטיח לסבא וסבתא שהוא יעזור להם לגדל אותנו.

בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ואנחנו חולקנו בין המשפחה: האח הגדול ואני אצל אחות של אמי (האמיתית), האח הבינוני אצל בת דודה של אמא והאח הקטן אצל סבא וסבתא, ומאבא לא שמענו.

בינתיים גדלנו ויצאנו למלחמת העולם השניה, משפחה גדולה חזרנו כמעט חצי מהמשפחה בלי סבא רק עם סבתא ואחיות של אמא.

ואז, בגיל 14 לבדי, עליתי לארץ ישראל.

בהגיעי לגבולות חיפה העבירו אותנו לקפריסין. אחרי כשלושה חודשים עברנו לישראל ואז הועברנו לקיבוץ.  בקיבוץ כפר גליקסון למדנו את השפה העברית וגם הכינו אותנו לצבא.

היות והייתי רק בת 16.5 היה לי קשה להסתגל אבל הסתגלתי.

בצבא הייתי סמלת, ובזמן שירותי הייתי באילת.

בכל יום, יצאתי בבוקר עם נהג לנסיעה בגיפ' בכדי להביא לחם ומים לבסיס.

יום אחד בעת הנסיעה, באיזשהו שלב בן שני הרים היו יריות והנהג נהרג ואני לא ידעתי לנהוג ומזלי שהיינו קרובים לבסיס אז ראו מרחוק שהגיפ מתנועע לכל מיני כיוונים ואמרתי: אני לא יודעת לנהוג ויורים.

אחד הנהגים שבא לקראתי הציל אותי.

אחרי זה שרתתי חצי שנה בקבע, ואחר כך יצאתי לאזרחי. לאחר מכן הכרתי בחור יהודי מפולין והקמנו משפחה עם שני בנים.

בערב אחד פתאום דופקים בדלת. עומד לפני גבר זקן ואומר שהוא אבא שלי. ואני לא הכרתי אותו אף פעם ראיתי אותו רק שהייתי ילדה.

אני מטבעי חברותית ובקשתי ממנו להיכנס הביתה והוא אמר: אלה הנכדים שלי? אבל אני אמרתי לו בוא תיכנס תשב אני לא מכירה אותך יש לי פה דודה שהיא מכירה אותך אני אקרא לה נשמע מה היא תגיד.

ואז הדודה ירדה והתחילה לצעוק: מה אתה עושה פה תתבייש לך! ואז הבנתי שזה באמת הוא ואמרתי לו: "אחרי ארבעים שנה נזכרת שאנחנו חיים?" התרגזתי, ובעלי הרגיע אותנו.

ישבנו ואכלנו ארוחת ערב ואמרתי לו אתה יכול לשבת לאכול תגמור לאכול ובבקשה תעזוב את הבית אני לא מכירה אותך אבא הוא זה שמגדל לא זה שעוזב.

בינתיים אחי הקטן נפטר נשארנו האח הגדול והאמצעי.

הוא אמר אני עוד אכתוב לך ואני אמרתי: "תכתוב אני לא יענה לך כי אני לא מכירה אותך".

בינתיים האח הבינוני נפל במלחמת השחרור ביום הכרזת המדינה ואנחנו נסענו מאז כל שנה ביום הזכרון ופגשנו אותו אני והאח הגדול והוא אמר לאחי הגדול הלוואי ולא תזכה לשנה הבאה, ובאמת, הוא לא זכה לחיות בשנה הבאה מפני שנפטר מדום לב בגיל 62.

כמעט ולא למדתי כי הייתי במלחמות ולא היה לי הרבה זמן ללמוד, אבל ידעתי הרבה דברים בישראל.

במשך הזמן גם נולדו לי ארבע נכדים וגם נינה.

עבדתי בדואר כקופאית ראשית 42 שנים, ולמעשה לא האמנתי שאגיע לגיל הנוכחי שלי: 83