מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי לפני 72 שנים וגדלתי ברוסיה. בתאריך 28 לינואר 1980 דרכנו על אדמת ארץ ישראל יחד עם הוריי ושתי בנותי הקטנות, אמך יעל ודודתך אהובה. בסיפור זה אספר לך כיצד חגגנו את החגים בילדותי ברוסיה, את משמעותה של ארץ ישראל עבורנו ומהו הרגע בו התחלנו להרגיש ישראלים לכל דבר ושייכים אליה.

ברוסיה אסור היה לחגוג חגים יהודים, לדבר יידיש במקומות ציבוריים ולקרוא ספרים שקשורים ליהדות. אבל מה שכן, אי אפשר היה להסתיר את המאכלים הנהוגים בחג בגלל שזה היה בתוך הבית, ואף אחד לא היה רואה. הוריי היו מטגנים בחנוכה פונצ'יקי שזה בעברית סופגניות. בפורים אכלנו "אומן טש" שזה בעברית אוזני המן, ובשבועות אכלנו בייגלעך עם כל מיני גבינות. היה חג אחד שכולם היו חוגגים ביחד בגלוי שזה "הנובי גוד". בנובי גוד חגגנו את תחילתה של השנה האזרחית. שמנו בבית עץ אשוח והיינו מקשטים אותו ושרים שירים על הנובי גוד. לכבוד הנובי גוד הייתה כל שנה תוכנית בטלוויזיה (Голубое пламя). באותה התכנית ראש הממשלה ועוד הרבה אנשים מכובדים היו מברכים את העם הרוסי. לאחר הברכות היו משדרים קונצרט של כל הנגנים והמוסיקאים המפורסמים ואנחנו חיכינו לתוכנית הזאת כל השנה, כי במשך השנה התוכניות בטלויזייה היו משעממות כמו כל מיני דיבורים על חקלאות.

כשהגענו לישראל בשנת 1980, הרגשנו כמו חירשים, אילמים ועיוורים לכל מה שקשור לדת ולתרבות הישראלית, לשפה, לחברה ולחגים. פעם ראשונה שהכרנו את חג החנוכה היה בארץ. בארץ היו לי קרובים, שתי דודות ודוד. דודה סוניה נתנה לשתי בנותינו כסף (דמי חנוכה) ואנחנו לא הבנו למה נותנים להן כסף. דודה סוניה הסבירה לנו שזה אחד ממנהגי חג החנוכה. וזה היה הרגע בו בפעם ראשונה בחיי ששמעתי על חנוכה. היא התחילה להסביר לנו על כל החגים כאן בישראל. במשך הזמן התחלנו ללמוד את השפה העברית באולפן ושם היה לנו שיעור על יהדות, ואז התחלנו לפקוח את העיניים לחגים יהודיים. וככה לאט לאט התחלנו ללמוד ולחגוג את החגים האלה. היה מאוד כיף להיות חלק מהחגים והיהדות ולחגוג כמו כל שאר העם היהודי.

הזוית האישית

אסתר: היה לנו מאוד מהנה ולמדנו ונזכרנו בסיפורים מעברנו, כיף לנו לדעת שהסיפורים שלנו עוברים לדור שאחרינו, שיזכור את הסיפורים האלה. נכדתי התעניינה ושאלה על הקשיים, המסורת, העלייה וראו שהיה לה אכפת להכיר אותנו עוד קצת.