מאגר סיפורי מורשת

שמי חגית כהן אזולאי. כהן מבית אבי, אזולאי כשם משפחתו של יורם – אישי ובן זוגי לחיים.

נולדתי בשנת 1952 בשכונת אוהל משה בדרום תל אביב.

השכונה ממוקמת כ-200 מ' דרומית למגדל שלום שהיה במשך עשרות שנים המגדל היחיד בארץ והיווה נקודה לציון מיקום הבית שלי, 100מ' מערבית לקולנוע עדן, לשם היינו לפעמים הולכים ולפעמים מתפלחים כדי לראות סרטים הודיים.

מפת אזור מגורי בתל אביב

הורי עלו מתימן כל אחד בעלייה נפרדת. סבתי, אם אמי, נפטרה כשאמי הייתה בת שנתיים. סבי התקשה לתפקד כהורה יחיד ומשפחתו דאגה לחתן אותו עם אישה שנייה. את אימי חנה שהייתה אז בת שנתיים, הוא צירף למשפחה החדשה שהקים. אשתו גידלה אותה עד גיל 8 ואז, כשכבר היו לה ילדים משלה ומצבם הכלכלי לא היה טוב, היא הוציאה את אמי מבית הספר ושלחה אותה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. אימי שאהבה מאוד ללמוד לא סלחה לה מעולם על כך. ובהמשך דאגה שכל ילדיה ילמדו.

לאמא החורגת של אמי היה אח – אברהם – שכבר היה נשוי באותה תקופה לחממה. אלא שלחממה הייתה בעיה. היא הצליחה ללדת רק ילדה אחת. לאחר מספר שנות עקרות הוא קיבל היתר מיוחד לשאת אישה נוספת. אחותו (האמא החורגת של אמי) שדאגה לו מאוד שידכה לו את אמי חנה.

וכך אמי שהייתה רק בת 14 נאלצה להתחתן עם דודה החורג אברהם, שהיה גדול ממנה ב-34 שנים. הם נישאו בתאריך 7.10.1928

אמי ואבי ביום נישואיהם 

אמי לא רצתה ולא שמחה להתחתן, אבל לא היו לה ברירות. למזלה אבי היה מאוהב בה, דאג לה ופינק אותה ככל שיכול היה. הוא גם הבין לרוחה ואיפשר לה חופש פעולה, קשר ובילויים עם חברותיה הרווקות. במשך הזמן נקשרה נפשה בנפשו.

לאחר החתונה גרו הורי בחדר בבית קרובי משפחה ובהמשך בנה אבי את ביתינו. התחיל משתי דירות 2 חדרים ובמשך הזמן הרחיב ובנה עוד דירות חדר. בסופו של דבר זה היה בית ענק בן שתי קומות, אשר היה מתוכנן ברוח התקופה כאוסף דירות חדר. לכל חדר היה צמוד מטבחון ובאמצע כל קומה הייתה חצר פתוחה (לא מקורה) שבה היו ממוקמים השירותים והמקלחת המשותפים לכל דיירי הקומה.

אבי אברהם ז"ל עם גיורא אחי ואיתי בפתח הבית שלנו

המשפחה שלנו, שמנתה 12 נפשות (10 ילדים), התגוררה בדירה אחת בקומה הראשונה של הבית. חממה, האישה הראשונה של אבי, עם בתה בת-ציון גרה בקומה השנייה של הבית. בשאר החדרים התגוררו משפחות אחרות.

החיים התנהלו הרבה מחוץ לבית – בחצר או ברחוב, שם נפגשו כל השכנים ודיברו, שם נפגשו כל ילדי השכונה ושיחקו קלאס וקפיצה בחבל, מחבואים, שוטרים וגנבים, סטנגה ועוד. תמיד התחלקנו במה שהיה לנו: שוקולד או סוכריה שכל אחד מוצץ קצת ומעביר הלאה. התחלקנו גם בנסיעה לפי תור באופניים של אבא של אפרים.

האופניים של אבא של אפרים

אם ילד נשלח על ידי הוריו למשימה כגון למכולת או להביא אח קטן מהגן, כולם היו הולכים איתו. בל"ג בעומר נהגנו להדליק מדורה ענקית שגם הגדולים השתתפו בה, ובפסח שרפו בחוץ את החמץ של כולם. בקיצור תמיד היה שמח ומעניין בשכונה.

אמי לא עבדה מחוץ לבית ועסקה בגידול הילדים ובניהול משק הבית. אבי היה המפרנס. הוא עסק בייצור מרצפות מצוירות ובריצוף והיה מומחה בתחומו.

מרצפות מיוחדות שאבי ריצף בבית שלנו

הפרנסה הייתה טובה ומצבנו הכלכלי היה טוב. באותה תקופה לימודי חובה היו עד כיתה ח' אבל להורי ובמיוחד לאימי היה חשוב שכל הילדים ילמדו בתיכון וירכשו השכלה. היה מסר ברור במשפחה שחשוב מאוד ללמוד ולהשכיל. ואכן כל אחי למדו בתיכון ולמדו מקצוע לפני שיצאו לעבוד.

לומדת עם אחי גיורא

המשפחה שלי הייתה משפחה דתית. בשכונה היה בית כנסת ואבי שהיה הכי מבוגר בשכונה קיבל את תפקיד הכהן בבית הכנסת, שהיה תפקיד מכובד. ב-1962, כשהייתי בת תשע וחצי אבי נפטר. למרות גילו המבוגר, בן 84, מותו היה הלם לכל המשפחה כי הוא היה אדם בריא ומתפקד. אימי התקשתה להתמודד עם האובדן מבחינה רגשית ותפקודית, אבל גם כלכלית: אבי הרוויח טוב אך לא דאג לפנסיה ולא חסך, ואימי נשארה ללא הכנסות וכל המשפחה נפלה לתהום. באותה תקופה שבעה מאחי כבר היו בוגרים ורק אני ועוד שנים: גיורא שהיה גדול ממני בשש שנים, ומירית שהייתה קטנה ממני בשנה וחצי היינו קטינים.

אמי חנה ז"ל ואחותי מירית

כל האחים שגדלו על הערך של עזרה למשפחה התארגנו בלי מילים, חילקו ביניהם תפקידים והמשיכו להפעיל את הבית עד שאימי התאוששה וחזרה לתפקוד. גם אחרי כן תמכו ועזרו ככל שיכלו וככל שנדרש.

מאז זכור לי היטב הערך של עזרה: לעזור זו הייתה חובה כי זו משפחה, לעזור זו דרך להיות נוכחת, להיות שותפה; לעזור זה הכרח כי רק כך רואים אותך ורק כך את שווה. מבחינתי ערך העזרה היה כל כך משמעותי שהוא נהפך לצורך אישי, ובבגרותי כשהייתי צריכה לבחור מקצוע בחרתי במקצועות עזרה: חובשת בצבא ועובדת סוציאלית כמקצוע לחיים.

אחרי מות אבי, שהיה ראש משפחה מאוד דומיננטי, המשפחה התנהלה על ידי אמי והאחים הגדולים. הם לא תאמו ביניהם אבל כל ההתנהלות הייתה בידיהם. יצא מכך שאני כילדה בת תשע וחצי הייתי מנוהלת על ידי שמונה מבוגרים – אימי ועוד שבעה אחים ואחיות שהיו מעורבים בחיי בדרך כלשהי, והדרך שלי להסתדר במצב החדש היה להיות "ילדה טובה ירושלים", שזה אומר ילדה ממושמעת מאוד. נוצר עבורי מצב חיים מאוד בעייתי: מרוב ששמרו עלינו ופחדו עלינו לא נתנו לנו להתרחק מהבית לכל מקום כך שלא יכולתי ללכת לחברים מבית הספר. אימי הייתה חשדנית כלפי זרים ולא אפשרה לארח חברים מבית ספר. כך לא היו לי חברים מבית ספר אבל היו לי המון חברים נהדרים מהשכונה, ובכלל השכונה הייתה נהדרת עם אנשים נפלאים וילדים שמחים והיה כיף להיות איתם.

בבית הייתי צריכה להישמע לכל הוראה ולכל דרישה בלי הרבה שאלות ובלי בקשות. היינו הרבה נפשות בשטח קטן ונדרשנו לשמור על גבולות ולא להטריד בשאלות, תהיות או סתם סקרנות. אם רציתי להבין דברים, היה עלי להתבונן ולקלוט דברים בשקט. דרך ההתנהלות הזו פיתחה אצלי את כל החושים ולמדתי בלי מילים לקלוט מצבים ולאבחן אותם, לקלוט רגשות של אנשים ולדעת להתייחס אליהם. ויותר מכל למדתי להתנהל בתוך הסיטואציות של החיים בהצלחה. התכונות האלה שפיתחתי כילדה עזרו לי בעבודתי כעובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, להבין מטופלים בלי הרבה מילים ולקלוט רגשות של מטופלים שהתקשו לדבר. ההבנה הזו עזרה מאוד ליצור קשר טוב עם המטופלים, דבר שאיפשר עבודה על שינוי ושיפור חיי המשפחה שלהם.

הבית התנהל בשקט, מינימום דיבורים. כל אחד עושה את תפקידו. לא היו מריבות, לא היו צעקות, כל אחד עשה את שלו בשקט, כל אחד שמר על פינתו בשקט. "ברוגז" היה האמצעי העיקרי להביע כעס ואי שביעות רצון. אלה שכעסו היו בדום שתיקה, כלומר "ברוגז". במצב הזה החלקים הכי כיפיים בחיים היו אלה שהייתי בהם מחוץ לבית: כשאמא או האחים לקחו אותנו הקטנים, לבקר דודים, כשאחי המציל לקח אותנו אתו לעבודה בים, כשאחי שחי בקיבוץ גשר אירח אותי ואת אחותי אצלו. והכי כיף היה להיות ולשחק עם כל החברים מהשכונה.

בחוף הים

בבית ספר הייתי תלמידה שקטה וטובה. לא היה לי טוב אבל גם לא רע ממש. ידעתי שחשוב בחיים ללמוד ושזו חובתי ותפקידי ללמוד. השקעתי מה שנדרש וקיבלתי מאחי את כל העזרה כדי להסתדר ולקבל ציונים טובים בכל המקצועות. המקצועות שהיו אהובים עלי במיוחד היו מלאכה, חקלאות, זימרה וציור. בהם הייתי ממש טובה והכי הכי אהבתי את שיעור ציור בו למדתי על צבעים וחומרים, על איך להסתכל על דברים ואיך להביע את עצמי ואת רגשותיי בלי מילים. כל כך אהבתי את שיעורי הציור שחלמתי להיות ציירת כשאהיה גדולה. לקראת סיום כיתה ח' היינו צריכים לבחור את המשך דרכינו ואני ביקשתי מאימי לרשום אותי לבית ספר לאומנויות. אבל אימי ואחיי התנגדו בכל תוקף, כי לדעתם ציור זה לא היה מקצוע לעתיד. אולי גם לא היה להם כסף לממן לימודים כאלה או אולי הם לא רצו להשקיע בלימודים ללא עתיד מובטח. כך רשמו אותי לתיכון רגיל. סיימתי אותו בהצלחה רבה בלי אף ציור. התגייסתי לצבא. בצבא הייתי חובשת במרפאה מרחבית רפידים בסיני, שהייתה מעין בית חולים איזורי קטן.

אחרי הצבא נרשמתי ללימודי עיצוב אך הלימודים היו יקרים, המשכורת שהרווחתי מעבודות שונות שעשיתי לא הספיקה ולא היו לי מקורות כספיים נוספים לממן את הלימודים. החלטתי להיות פרקטית כמו שלמדתי במשפחה שלי ושיניתי כיוון: למדתי קלדנות, עבדתי בעבודות פקידותיות שונות, קניתי בדים וצבעים והתחלתי לצייר. הציורים היו מפלט עבורי מחיים מתסכלים ולא מספקים. במקביל כתבתי שירים שגם הם הביעו רגשות, תקוות וחלומות.

הציורים והשירים הפכו להיות התחביב שלי. זה היה תחביב מהנה וכייפי: הייתי מבקרת בגלריות, ולומדת מהתבוננות איך לצייר. הייתי קוראת ספרי שירה ולומדת מהם לכתוב שירים.

כשחסכתי מספיק כסף החלטתי ברוח התפיסה המשפחתית להשאיר את הציור והשירה כתחביב ולמדתי באוניברסיטת תל אביב את מקצוע העבודה הסוציאלית, שבו היה ביטוי לערך חשוב במשפחה שלי: עזרה לזולת.

באוניברסיטה פגשתי את יורם, בחור ג'ינג'י, גבוה וחכם הכי בעולם, שהתאהבתי בו והוא התאהב בי במקביל. וכמו אש ניצתה בין שנינו ושינתה את חיינו. דרך אהבתו של יורם הרגשתי עטופה ומרוממת וחוויתי את העולם מחדש כעולם טוב יותר שמח יותר, עולם מקבל ותומך, עולם מאפשר ומגדל. החיים שלי התמלאו באהבה ואושר במידה כזו שלא הייתי צריכה אמצעי ביטוי נוספים. הפסקתי לצייר. התחלתי לחיות את החיים, ליהנות מהם ולהתפתח ובהמשך לגדל את המשפחה שלי עם יורם בן יהודה. ישי הוא בנינו הבכור ויעל היא בתו הבכורה.

במשפחה של יורם השמות של כל הילדים הבכורים מתחילים באות י': יצחק, יהודה, יורם, ישי ויעל. אנחנו המשכנו את המסורת.

מכל דבר רע, אפילו הכי רע שקורה בחיים, אפשר להוציא גם משהו טוב.

קישור לסיפור בפורמט PDF: סיפור מורשת יעל וחגית- סופי

סיפור חיים סבתא חגית

הזוית האישית

חגית אזולאי: בנימה אישית, יעל היא נכדתי הבכורה ואני שמחה להשתתף איתה בכל פעילות שהיא רוצה או מבקשת. היא ילדה נעימה מתעניינת בחיים ערנית להתרחשויות מוצאת פתרונות לקשיים או בעיות. תמיד אהבה לשמוע סיפורים והכי הייתה מרותקת מסיפורים מהחיים ועל החיים. הגעתי לתכנית במחשבה שלא יהיו חידושים כי יעל מכירה את הסיפורים המשפחתיים, כי מאז שלמדה לבקש, סבתא "סיפור" ביקשה סיפורים מהחיים והתלהבה שסיפרתי לה על ילדותי, אבל מסתבר שסיפרתי רק סיפורים שהיו בצד החיובי והטוב של החיים. בתכנית הקשר הרב דורי, עברתי עם יעל חוויה מדהימה, כשעלו דווקא הסיפורים על הקשיים שהחיים זימנו לי. יחד כאבנו את הזיכרונות דיברנו ועיבדנו את הדברים והגענו יחד להבנה שהקשיים בחיים מעצבים אותך ואם אתה לא מוותר וזורם, אתה מוצא את הדרך שלך. ואז למרות הקשיים והמעצורים אתה גודל ומתפתח ומוצא את האושר שלך אם לא בדרך שרצית בהתחלה, אז בדרך שמצאת והתאימה לך.