מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כרחל גינוסר (טברסקי במקור) בישראל בתל אביב, לאבא אהרון ולאימא מרים בשנת 1950, לפני 70 שנה. גרנו בגבעתיים עם סבא וסבתא שלי בדירה של שני חדרים, חדר אחד להוריי ולי וחדר נוסף לסבא וסבתא. אחי שעיה נולד כשהייתי בת חמש. סבא וסבתא עלו מרומניה ביחד עם אימא שלי, ואבא שלי עלה מפולין.

בבית דיברו עברית, ורק סבתא שלי לא ידעה עברית ודיברה גרמנית, אבל אנחנו דיברנו אליה בעברית וככה למדתי להבין גרמנית. אנחנו דיברנו עברית בבית, אסור היה לדבר גרמנית, בגלל שהתקופה הייתה הזמן אחרי השואה, וכל דבר שהיה קשור לגרמניה היה אסור.

המשפחה בה גדלתי הייתה משפחה קטנה, והחגים נחגגו תמיד בפורום מצומצם, היינו מעט סביב השולחן – בדרך כלל ההורים שלי, אחי ואני והסבים. היה מאוד פשוט בבית: השולחן היה מכוסה במפה לבנה עם פרחים במרכז השולחן ועם מעט מאכלים. לא היה את השפע של האוכל של היום, המדינה אז הייתה צעירה והיו לה משאבים מוגבלים.

גדלתי בתקופה של צנע, כשהיה קיצוב של אוכל וקיבלנו תלושי מזון שבהם היינו קונים במכולת, זאת אומרת שלא היה אפשר לקנות כל מה שרוצים. אני זוכרת בעיקר את חג הפסח, ההורים שלי לא היו דתיים. אבא שלי היה חילוני ומסורתי ובכל זאת היינו לפני חג הפסח משליכים את כל החמץ מהבית, אוכלים מצות כל הפסח. עודני זוכרת את המציות הטעימות שאימא הייתה מכינה לנו. בסדר פסח היינו שרים המון שירים, ולכן עתי, גם אבא שלך יקיר יודע לשיר הרבה שירים.

עוד חג שאני מאוד אהבתי היה חג פורים. אימא שלי תמיד הייתה תופרת לנו את התחפושות, כי אז לא היו מקומות לקנות תחפושות. פעם התחפשתי לצוענייה ופעם לאחות, ופעם אחרת התחפשתי עם חברה שלי ורדה לאדון וגברת. הבנים אז התחפשו לשודדי ים ולשוטרים. תמיד חגגנו את החגים בגן ובבית הספר, וזה היה חלק חשוב בחיים שלנו.

ביום כיפור צמנו ולא נסענו באופניים. אני צמתי עד גיל 18 למרות שהיינו חילוניים, וגם היינו הולכים לבית כנסת. ביום כיפור הייתי הולכת עם ורדה, חברתי, ברגל למרחקים למרות הצום. אז הייתה יותר הרגשת ביטחון וילדים היו הולכים לבד גם לבית הספר. בערב שבת נהגנו לעשות קידוש ואבא שלי ואני היינו שרים זמירות של שבת.

אני רוצה גם לספר משהו לא כל כך נעים: כשהייתי בת 12 סבא שלי נפטר מהתקף לב בגיל 60. אז החגים השתנו בשבילי בגלל שלא הייתה יותר שמחה סביב שולחן החג, לפחות בשנים הראשונות. אני זוכרת את סבתי ואמי עצובות מאוד. אחר כך כשהייתי בת 17, אבי נפטר בגיל 56 ממחלת הסרטן ואז החגים שוב השתנו, כי החגים בשבילי הם סמל למשפחה שלמה ואנחנו כבר לא היינו אז משפחה שלמה. אבל במהלך שנות חיי הבאות הקמנו חיי משפחה טובים, נולדו ילדים ונכדים שמביאים הרבה אור ושמחה לחיינו וגם לחגים שהיו חלק חשוב בהם.

אני רוצה לספר לך, עתי, גם על הקשר המיוחד שלי אל ארצנו האהובה. ישראל בשבילי היא ארץ מולדת, הארץ שבה נולדתי וגדלתי. ישראל בשביל היא הנופים, האנשים, השפה העברית והתרבות. נולדתי שנתיים אחרי קום המדינה, כשחיו אז בארץ פחות ממיליון תושבים. ישראל עסקה בשנים הראשונות בקליטת עולים מכל הארצות בעולם: מגרמניה, פולין, מרוקו, הונגריה, אוסטריה ועוד. כך שברחוב שבו גדלתי בגבעתיים אנשים דיברו בהרבה שפות, והשאלה של המדינה היתה: ״איך הופכים את כולם לעם אחד?״ לכן היה כל כך חשוב ללמד את כולם את השפה העברית.

חלק מהעניין היה שהכריחו אנשים שעלו לארץ לשנות את שם המשפחה שלהם לשם עברי, ואפילו את השם הפרטי שלהם לשם עברי. היו אנשים ששינו את שמם לשם עברי מרצון. למשל, אבא שלי, כשעלה לארץ מרוסיה, קראו לו ׳טברסקי׳ והוא שינה את שמו לגינוסר. השפה העברית איחדה את היהודים שבאו מארצות שונות לעם אחד. גם השמירה על המסורת היהודית המנהגים ועל החגים הייתה דרך לשמור על הזהות שלנו לעם. השירות בצה"ל נחשב לדרך לאחד אנשים ממוצא שונה לזהות ישראלית אחת, כמו בכור היתוך.

אני קשורה לנופים של הארץ דרך הרבה טיולים שטיילנו ברגל כמשפחה. אהבנו לטייל בקיסריה העתיקה. היינו נוסעים באוטובוס ויורדים בכביש הראשי, הולכים ברגל שעה-שעתיים עד לחוף קיסריה ושם היינו מחפשים ומוצאים מנורות שמן עתיקות מזמן הרומאים ומטבעות עתיקות. מאוד אהבנו לטייל לאורך שפת הים שבו הנכד שלי עתי משיט כיום את הסירה שלו לפעמים. גם השירים העבריים שהיינו שרים בכל מקום בארץ ובכל הזדמנות עסקו הרבה על הקשר לארץ ולמדינה, היו לנו הרבה שירונים.

אני פסיכולוגית כבר למעלה מארבעים שנה ועדיין עובדת גם בשירות הציבורי בבית חולים רמב"ם ובקליניקה פרטית בבית בכמון.

הזוית האישית

סבתא רחל: נהניתי מאוד והתרגשתי לספר לנכדי האהוב עתי מחוויות הילדות שלי שחלק מהן היו חדשות לו. עתי שאל והתענין וגרם לי לחשוב ולגלות דברים על חיי בעבר. חשוב לי שסיפורי המשפחה שלנו יעברו מדור לדור ולכן אני שמחה כל כך להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

עתי: אני נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא רחל ולשמוע את הסיפורים שלה מהעבר של המשפחה, גם נהנתי להישתתף בתכנית הקשר הרב דורי שעזר לי להבין איך היו החיים של סבתא פעם, כשהיא היתה ילדה.