מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה טרנסילבניה בגבול עם הונגריה. גם ההורים הסבים וכמה דורות אחורה, כ – 300 שנה בערך כולם נולדו ברומניה. הורי גרו בעירה קטנה בשם שארמאשל, באזור טראנסילבניה עם עוד כמה מאות יהודים והתפרנסו ממסחר במשקאות חריפים ויינות.

היהודים היו מאורגנים מאוד, היה לנו בית כנסת, שוחט, חדר ללימוד תורה , רב ראשי, ועדה לעזרה לעניים ועוד. כל היהודים עבדו. בשנת 1939 ממשלת גרמניה בראשותו של היטלר פתחו במלחמה. אחד הדברים החשובים לגרמנים היה השמדת העם היהודי. הגרמנים הקימו מחנות בכל מיני מדינות והתחילו לרכז את היהודים.

בעיירה שלנו, שרמאשל בטרנסילבניה שברומניה, רוכזו כל היהודים ונלקחו בכוח מבתיהם. היה מותר לקחת רק מזוודה קטנה עם כמה בגדים. אנשים שלקחו אותנו נקראו "ז'נדרמים", אנשים רעים, ברוטליים ,שהיו מרביצים, מקללים. הם לקחו את כל המשפחה שלנו: את אבא משה, אימא אלנה, אותי יוסף,ואת אחותי שרה. לקחו אותנו ללאגר (מחנה) בעיר טורדה כ-70 ק"מ משרמשל. בתוך הלאגר כבר היו קבוצה גדולה של יהודים מישובים שונים. הלאגר היה מקום גדול מאוד ,שהיה פעם בית חרושת לחרסינה. כל משפחה ישנה על מיטה עשויה מקרשים ועל הקרשים שמו קש ועל הקש בד שתפרו משקים.

את אבא לקחו יום יום לעבודות כפיים לכל מיני מקומות. עבודות בתיקון כבישים, אחזקות פסי רכבת, חפירת בורות, שבירת סלעים ועוד עבודות שונות אמא עבדה אצל ראש העיר כעוזרת , טבחית ועבודות בית שונות .

אני ואחותי נשארנו בלאגר ועלינו שמרה הסבתא שהיא הייתה אישה חולה. פעם ביום היינו מקבלים אספקת מים בתוך חבית ענקית עשויה מעץ, החבית עמדה על עגלה שגרר אותה חמור או סוס. התנאים בלאגר היו קשים מאוד: לא היה רופא לא היו תרופות. השירותים היו בחצר, המצב היה "מתחת לכל ביקורת" ,את שערות הראש היינו חופפים עם מים ונפט כדי להרוג את הכינים, בחורף לא היה חימום וכמובן בקיץ לא היה קירור. היינו מבשלים אוכל עם פתיליה על נפט. בכל הבניין לא היה חשמל. חלק גדול של הילדים ומבוגרים סבלו משלשולים. כנייר לשירותים השתמשנו אך ורק בנייר עיתונים.

לקחו אותנו ללאגר בחודש מרץ 1941 והשתחררנו בתאריך 23 לאוגוסט 1944. בלאגר הייתה שמירה של 24 שעות ביממה. שני חיילים בכל יציאה שלא נתנו לאף אחד לצאת. אמא חזרה יום יום ללאגר ושמחנו מאוד לראות אותה ואבא היה חוזר לעיתים יותר רחוקות. בזמן העבודה של אבא הוא ניפצע מרסיס של ירי מקרב בין רוסי וגרמני. אבא עבר 14 ניתוחים ברגל ובסוף עבר כריתת רגל ונישאר נכה לכל החיים. הנכות הפריע לו להתפרנס ועל כך כל המשפחה סבלה.

אחרי 23 לאוגוסט 1944, הלאגר נסגר והיהודים התפזרו בישובים שונים בסביבה. בגלל חוסר דיור התארגנו כמה משפחות יהודיות וגרנו במקלט בעיר טורדה. בשנת 1945 נכנסתי לכיתה א' בבית ספר יהודי שלמדו בו בסך הכל 4 כיתות בגלל חוסר מורים ומקום ללימודים. בשנת 1951 התחלתי ללמוד בבית ספר טכני לזכוכית וקרמיקה וסיימתי בשנת 1955 עם תואר טכנולוג זכוכית. מיד התחלתי לעבוד בעיר טורדה כטכנולוג זכוכית במפעל גדול מאוד עד שנת 1965.

העלייה לארץ

במרץ 1965 עליתי ארצה מרומניה דרך איטליה דרך העיר נאפולי עם אוניה לנמל חיפה. בהתחלה גרנו במעברה נפוליאון, בעכו ואחר כך עברנו לשיכון אקדמאים בנהריה, גבעת אוסישקין. בחודש מאי 1965 התחלתי ללמוד עברית בקיבוץ עין-גב ליד טבריה. בקיבוץ למדנו 4 שעות עברית ו – 4 שעות עבדנו בעבודות שונות: במטע בננות, לול, מכבסה ועוד כל מיני עבודות. יחד איתי היה אחי שמואל. הוא יותר צעיר ממני בחמש שנים ואיתנו היו עוד חברים מרומניה, צרפת, צ'כיה ומרוקו.

הקיבוץ עזר לי להכיר את הארץ, את מערכת החינוך, תרבות ,כלכלה וחברה. החיים בקיבוץ היו מאוד מפתיעים, יפים ומלאי אושר. כאן הייתי חצי שנה והייתי מנהל האולפן. בחודש אוקטובר 1965 התחלתי לעבוד במפעלי זכוכית פניציה. שבמפרץ חיפה בתפקיד טכנולוג זכוכית, מקצוע שלמדתי ברומניה.

הקמת מפעל זכוכית בירוחם – ביקורים אצל פולה ודוד בן – גוריון

בתאריך 20 לפברואר 1967 התחתנתי עם אשתי שהכרתי בחיפה ועברנו לגור בעיירה ירוחם שבנגב. כאן בירוחם השתתפתי בהקמת מפעל לזכוכית: בקבוקים לתרופות  וקוסמטיקה, רוב המוצרים שייצרנו לתעשייה בארץ וחלק לייצוא. בשבילי ירוחם הייתה  בית ספר להכרת אוכלוסיית יהודים בארץ ישראל. עבדו במפעל יהודים מרומניה, מרוקו, הודו, עיראק וגרמניה.

גם אשתי טובה השתתפה בהקמת שני גנים לפעוטות בעזרת תרומות שהיא בעצמה סדרה מתורמות מאנגליה ואחר כך היא הייתה יושבת ראש של ארגון ויצ"ו בירוחם. אני גם השתתפתי  בהרבה עבודות התנדבות: עזרה לילדים חלשים במקצוע מתמטיקה ושרטוט טכני. נהייתי חבר טוב של ראש העיר חיים אביצרור ועזרתי לו בהקמת מתנ"ס ופעולות כמו ארץ ישראל היפה, הקמת איגוד מקצועי במועצת הפועלים בירוחם ומעורב מאוד פעיל בכל העשייה . הרבה פעמים ראש העיר חיים אביצרור, אשתי טובה ואני היינו מבקרים בקיבוץ שדה-בוקר שהוא קרוב מאוד לירוחם, היינו מבקרים את בן גוריון ואשתו פולה בבית שלהם והיינו מדברים על כל מה שמתרחש  בירוחם מבחינת חינוך, כלכלה, פיתוח, פוליטיקה מקומית ותוכניות עתידיות של כל העשייה. הביקורים, כמובן, נערכו בספריה שלו אחרי שהתפטר מהפוליטיקה ועבר לגור בשדה בוקר. בקיבוץ התעסקו עם חקלאות, פרדסים לפירות  וגידולים שונים של חקלאות, הקמת בית ספר תיכון וגם מכללה .

בירוחם גרתי עם אשתי טובה ושם נולדה הילדה הראשונה שלי, אלה, שהיא היום מורה בבית ספר בקריית מוצקין עם תואר שני בהוראה. בירוחם הייתי מאוד פעיל  בתנועת עבודה  ונבחרתי להיות מזכיר ועד עובדים במפעל "פניציה ירוחם" ואחר כך חבר ועד עובדים במזכירות המצומצמת של כל עובדי כור, מפעלי חרושת הסתדרותית .

המעבר מירוחם לקריית ביאליק

בשנת 1974 עברנו לקריית ביאליק והמשכתי לעבוד כטכנולוג המפעל לזכוכית שבמפרץ חיפה. כאן עשיתי הרבה הצעות ייעול שהביאו לחיסכון באנרגיה, יעילות בעבודה וחיסכון בהוצאות כספיות ועל כך קיבלתי כל מיני פרסים מהנהלת המפעל . בנוסף מוניתי כממונה בטיחות בעבודה במפעלי "פניציה חיפה". אחרי ארגון מחדש של מערך הבטיחות הגענו להורדת תאונות עבודה מעל 50%.

בשנת 1975 נולד הילד השני בשם אבירם שהוא היום פרמדיק ברפואת חירום עם תואר שני ברפואת חירום . היום הוא מרצה לפני רופאים וסטודנטים לרפואה , הרצאות על נושא רפואת חירום .לבתי אלה יש בעל בשם עמית שהוא בוגר טכניון ועובד במפעל הי-טק. יש להם שני ילדים בת בשם שיר ילידת 1999 ובן בשם רון יליד 2004 והם גרים בקריית מוצקין . הילד השני אבירם התחתן עם אוריין שהיא עורכת דין ויש להם בן בשם אופק  בן 8 , ילדה יובל בת 5  ותינוק חדש עומרי בן 4 חודשים .הם גרים בתל אביב. הילד השלישי שלי הוא גיל יליד 1981 נשוי לטינה  ויש להם ילד בשם אורי בן שנתיים .גיל עובד כסגן מנהל ברשת שופרסל וגר בקריית מוצקין .

סוגר מעגל – בסיוע לניצולי שואה

גם כאן בקריית ביאליק אני פעיל אגודה למען החייל ומאוד פעיל בארגון לניצולי שואה. מהסיבה שהרבה ניצולי שואה נפלו בין הכיסאות ולא מקבלים שום עזרה מהמדינה התנדבתי לעזור להם ואחרי כשלוש שנים הצלחתי להביא כמות של ניצולי שואה שמקבלים פנסיה חודשית מהאוצר וכך עזרתי להם להתקיים בכבוד ולשפר את המצב הכלכלי ולהחזיר להם קצת שמחת חיים. הניצולים שאני טיפלתי בהם  מרומניה-טרנסילבניה, אוקראינה וצ'רנאוץ. לחלק מהניצולים הייתי עד בבית המשפט, אני הכרתי אותם בלאגר טורדה והייתי בקשר איתם גם אחרי עלייתם לישראל. לצערי, בגלל הסחבת של השלטונות חלק מהניצולים לא הצליחו לממש את זכותם לפנסיה מהאוצר ונפטרו בטרם עת.

עיר טורדה

עיר-מחוז בחבל קלוז' עד 1918 הייתה מרכז מחוז אראניוש-טורדה בשנת 1918 – 1940 מרכז מחוז טורדה ובשנת 1940-1944 מרכז מחוז קלוז'.

 טורדה – מרכז העיר

טורדה עיר עתיקה. תקופות שימשה מקום מושב של הדייטא (אסיפה ממלכתית ) של נסיכות טראנסילבניה במאות ה-16 וה-17. מרכז תעשייתי ומסחרי. לפני מלחמת העולם הראשונה היה בה רוב הונגרי, מאז גדלה אוכלוסייתה הרומנית במהירות, עד שהגיעה לרוב מוחלט . 

רקע תקופתי – אוכלוסיית הייהודים בטורודה

בין שתי המלחמות רוב היהודים היו סוחרים ובעלי מלאכה, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בחיים הכלכליים של המחוז. היו להם מפעלים תעשייתם שונים. חיי הדת והתרבות: בשנים 1931/2 הוקם בטורדה בית כנסת חדש וגדול שקיים גם היום לידו נבנה בית מדרש , מקווה טהרה בית ספר יסודי, תלמוד תורה. בשנת 1936 נוסדו בה מועדון תרבות, מוסד מרכזי לצדקה ושורה של מוסדות חברתיות  ותרבותיות. הקהילה תפסה מקום מרכזי בחיי האורתודוכסיה הטראנסילבנית והייתה אחת מן העשירות שבקהילה. רב הקהילה באותו תקופה היה הרב בן ציון וזל (1900-1938) ומשנת 1938-1944 הרב יוסף אדלר. שפת האם של היהודים הייתה הונגרית וגם יידיש.  בסוף התקופה הנדונה החל הדור הצעיר לדבר רומנית. אחרי עלייתו של שלטון הקומוניסטי 1945 כל הילדים היהודים התחילו ללמוד בבתי ספר יסודיים, מקצועיים ותיכון.

באותם השנים התחילה התארגנות לעליה לישראל. בהתחלה העלייה הייתה במספרים קטנים. המשפחה שלי אבא אימא אני ואחי עלינו לארץ ב-16 למרץ 1965.