מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי עוסק בחברתי מרים, שאנחנו בקשר במשך 50 שנה. מרים הינה ניצולת שואה. בתקופת השואה היא הייתה תינוקת ושרדה את המלחמה במחנות ריכוז.

הכרותינו הייתה מקרית ביותר בקנדה בשנת 1962. שתינו לימדנו בבתי ספר עבריים (לא באותו בית ספר). הכרותינו הייתה דרך חברה משותפת. ישבתי על הדשא עם יונתן בן השנה, שהוא אבא של מאיה. פגשתי את מרים. היה זה יומיים לפני חג הפסח. אחרי היכרות של 10 דקות בלבד, מרים שאלה אותי: "האם אני יכולה לבוא אליכם לפסח?", נדהמתי מחוצפתה ועניתי: "כמובן".

כעבור יומיים נשמעה דפיקה בדלת ומרים עומדת בדלת עם מזוודה קטנה. אני בהלם. כעבור מס' שעות בעלי משה חוזר מעבודה ושואל אותי: "מי זאת?" ואני עונה: "זאת מרים, היא הזמינה את עצמה לפסח אלינו". לא ידעתי דבר ולו חצי דבר עליה ועל חייה. עם הזמן התחברנו. הייתה לה תכונה מקסימה של שמחת חיים, חברותית ביותר ונעימת הליכות.

עם השנים, לאט לאט, כמו טיפה אחרי טיפה, התגלה בפניי סיפור חייה. בת יחידה, לאמה שאף היא ניצלה, ללא אחים, אחיות ובני דודים, סבים וסבתות, כל אלה לא הכירה, והנורא מכל, שלא ראתה את אביה מעולם, שנספה בשואה. למעשה, גלמודה בעולם ללא משפחה. אמה נישאה בשנית ומירי לא גרה אתה. (מירי היה שם חיבה למרים).

היא גדלה בקיבוץ נצר סירני.

"נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים (חוות שפון)." ויקיפדיה.

לפי סיפוריה הייתה ילדה פראית, לא ממושמעת, ולוחמת עבור צדק בכיתה. כשהגיעה לגיל צבא התגייסה והפכה להיות מכי"ת, ונדדה מבית לבית בין חברים, שהכירה בצבא. מעולם לא היה לה בית ומשפחה. אנחנו, בעלי ואני, אימצנו אותה והיא הפכה להיות חלק מאיתנו, עד כדי כך  ששבעת הנכדים שלנו קשורים אליה בלב ובנפש, ועכשיו, לאחר 45 שנה שהייתה בקנדה, עלתה לארץ ישראל.

הזוית האישית

אורה טל: בעשרת השנים האחרונות, חייה איתנו, חלק בלתי נפרד מחיינו. מירי היא דוגמא למי שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה.