מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ישראל, קוראים לי כך על שם סבתי. כולם אומרים שאני דומה לאמי. נולדתי בלוב בעיר טריפולי. להוריי קראו מזל ואליהו והיו לי שבעה אחים.

אבי היה דייג ואמי הייתה כובסת, היא הייתה מכבסת לאנשים עשירים. הוריי היו אנשים עם לב רחב ויראי שמים. אמי הייתה עם כיסוי ראש (מטפחת) ואבא חבש כיפה שחורה גדולה.

רוב האנשים לבשו בגד שדומה למפת שולחן ארוכה ובה פסים צבעונים יפים. חלק מהאנשים לבשו בגדים רגילים.

כשאמי הייתה יוצאת לעבודה הייתי נשארת לבד בבית. הייתי מסתכלת בחלון ורואה הרבה ערבים וגם יהודים. לפעמים שיחקתי עם בת דודי כשהיה לי משעמם. המשחקים בהם שיחקנו היו: קלאס, חמש אבנים וחבל.

בעיר טריפולי יש רובע גדול ויש רובע קטן. בית הכנסת היה ממוקם ליד הים. אנחנו גרנו ברובע הגדול, ברובע היהודי. היו שם הרבה תושבים שהיו נפגשים ברחבה ומפטפטים.

אחרי העבודה פתחנו את דלת הבית, שמנו מחצלת והשכנים היו מתאספים ומדברים כולם ביחד. היה לנו מנגל קטן שהיו מבשלים עליו תירס. לא היה קפה מוכן, היו קונים פולי קפה וטוחנים. לא היה לנו מטבח. בישלנו בתוך חדר פרטי. גם חדר רחצה לא היה לנו, כדי להתקלח היינו צריכים לחמם מים על המנגל ולהתקלח בתוך הבית. את הכביסה כיבסנו בחוץ, ברחבה. כל השכנות היו יוצאות עם הקערות שלהן ואת המים היו שואבות מהבאר או מהים.

חיינו בצימצום רב. במהלך השבוע אכלנו דברים זולים ופשוטים ורק בשבת אכלנו מאכלים מיוחדים: מפרום – פרוסות של תפוחי אדמה ממולאות בשר, חריימי – דגים חריפים, חמין וקוסקוס.

את הקניות ערכנו בשוק שבו קנינו הכל. המוצרים הבסיסיים שתמיד קנינו היו: לחם, מקרוני, בשר, ירקות, דגים.

למדתי בבית הספר שבו הייתה תלבושת אחידה: כחול לבן חולצה לבנה וחצאית כחולה. המורה שאני זוכרת הייתה מאוד נחמדה והייתה לה משמעת חזקה בכיתה. כשרצינו לפנות למורה קראנו לה "מאסטרה" (מורה באיטלקית). אני זוכרת שהיו בכיתה הרבה תלמידות אבל אני לא זוכרת כמה. אחת מחברותיי הטובות היא רינה שלמדה בכיתתי. רינה מתגוררת בנתניה ומאז, במשך חמישים וחמש שנה, אנו שומרות על קשר.

בשנת 1951, בהיותי בת שש וחצי, עלינו לארץ ישראל, כי רצינו לעלות לארץ הקדושה. לארץ ישראל עלינו באניית הגליל. כשהיא התחילה להפליג ישבתי כל הזמן על סיפון האנייה והסתכלתי על הים והדגים. לפעמים הייתי יורדת לבטן האנייה ששם נמצאו החדרים כדי לראות את אמא ואבא. ארבעה ימים נמשכה ההפלגה באנייה. בלילה הייתי רואה את התאורה של ארץ ישראל מרחוק. הגענו לנמל העיר חיפה.

כעולים חדשים היה לנו קשה מאוד, אפילו את השפה לא הכרנו ולמדנו אותה לבד. בתחילה שיכנו אותנו באוהלים כמו של בדואים וכדי לקבל אוכל היינו צריכים לחכות בתור. לאחר שבוע העבירו אותנו לקיבוץ "דורות", כאן בקיבוץ גרנו כבר בבית מעץ.

בארץ ישראל הקליטה שלנו הייתה קשה מאוד. לא היה לנו כלום. לאט לאט הסתדרנו כמו כולם.

לאחר שעלינו לארץ קרה לנו אסון נורא, אמי נרצחה. היה זה כאשר לקחו אותי לברית של אחיין שלי באשקלון. באמצע הברית ניגש אלי אחי ואמר לי: "את יודעת שאמא נרצחה?". הייתי ילדה קטנה ולא ידעתי מה זה "נרצחה". הוא אמר לי: "אמא נהרגה". שאלתי אותו איך ואז הוא אמר לי: "היא שאלה את השומר של הקיבוץ בערבית אם הוא רוצה תה, השומר חשב שהיא ערבייה וירה בה לתוך הכתף השמאלית. הכדור נכנס לה לכתף, עבר דרך הלב ויצא מהכתף הימנית, לקחתי אותה לבית-החולים ובדרך היא נפטרה לי על הרגליים".