מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתחיל משני אנשים, ההורים שלי, אהובה ונחום מנלזון סבא רבא וסבתא רבתא שלך. כשחזרו כל אחד מהתופת שעברו במלחמת העולם השניה לעיר הולדתם (שניהם מאותה עיר) רובנה שבחבל וולין פולנייה, היום אוקראינה.

אבא שלי היה פעיל מאוד בתנועת הנוער הציוני והיה ראש הגדוד בשנות נעוריו לפני המלחמה. הוריי התחתנו וידעו שהם רוצים לעלות לארץ ישראל. הם החלו לנוע בדרכים והגיעו לאוסטריה לעיר בשם לינץ, שם היה מחנה עקורים ושם נולדתי כביתם הבכורה. אמא שלי דאגה לכל מחסורי. במקום גרו כמה משפחות יחד באותו ביתן וחלקו מטבח ומקלחת משותפת. הרבה שמחה הייתה בלידת כל ילד נוסף במחנה. נערכו מסיבות רבות לרגל הולדת הילדים.

אבא שלי היה עסוק בפעילות ציונית גם במחנה העקורים וגם בארגון "הבריחה" שעזר לפליטים לעלות לארץ.

בשנת 1948 בהיותי בת שנה החלו לעשות את דרכם מלינץ באוסטריה לעבר איטליה כדי לעלות שם לאנייה שתפליג לארץ. הוריי הלכו ברגל בלילות דרך ההרים, הרי האלפים והיערות, ואותי סחבו בתוך מעיל כאשר כל אחד מחזיק בקצה. ביום עצרו והתחבאו כי לא היו להם שום מסמכים וזהות. כך, לאחר תלאות הגענו שוב למחנה עקורים באיטליה, בעיר קיארי. בינתיים נוסדה מדינת ישראל שהשתחררה מהמנדט הבריטי. אבא שלי המשיך לעסוק בפעילות ציונית. הנפיקו לנו ניירות ובעזרתם הצלחנו לעלות על אנייה והגענו בדצמבר 1948 לארץ.

בתחילה, היינו במעברה בשער עליה ואחר כך ברעננה שכנו באוהלים. בלילות שמענו יללות תנים וזה היה מפחיד. אבא היה עסוק גם בארץ בעבודה חיונית בסוכנות. בשנת 1949 הוצע לאבי לנהל את מוסד.

בשנת 1951 הציעו לאבא לנסוע לצרפת לשליחות ולהיות מנהל עליית הנוער באירופה. באותה התקופה היו בארץ שנים קשות; את מצרכי המזון הבסיסיים קנו עם תלושים. כל משפחה הייתה זכאית לקנות מזון בעזרת פנקס בולים שהמירו באוכל.

הגענו לצרפת באנייה מנמל חיפה לעיר הנמל מרסיי.

בצרפת, הייתה לנו רווחה כלכלית ושנים מעניינות, אמנם הייתי רק בת 5 עם אח קטן בן שנה וחצי, אך אני זוכרת שבתחילה הייתה לי קשה השפה הצרפתית. נכנסתי לגן ואחר כך בית ספר עירוני שהיה עם הפרדה בין בנים לבנות. עם הזמן הסתדרתי עם השפה והיו לי חברות דרכן למדתי את התרבות, המשחקים והשירים. בבית דיברנו עברית.

העבודה של אבא שלי הייתה מאוד מאתגרת מעניינת והוא היה מספר לי על פעלו. המטרה הייתה להביא ארצה ילדים ונוער ממרוקו, טוניס ואלג'יר שהגיעו בלי ההורים, ככוח חלוץ ואחריהם יעלו ההורים. הסוכנות ועליית הנוער שכרו מבנה של ארמון ישן ליד עיר בדרום צרפת בשם מונפלייה ומסביב ביתנים בהם שיכנו את הילדים. הילדים למדו עברית, חגי ישראל מורשת ומסורת ישראל ולמדו להכיר את הארץ דרך סיפורים שירים ותנך.

ביקרתי הרבה פעמים במחנה הנוער בכפר קמבוס ליד העיר מונפליה עם ההורים שלי. לשם, הגיעו הרבה שליחים מהארץ והעולם. כולם שיבחו והיתפעלו מהעבודה החינוכית המיוחדת שנעשתה שם. זכור לי במיוחד ביקורה של אשת נשיא ארצות הברית הגברת אלינור רוזבלט כל המקום לבש חג, היא סיירה עם כל הפמליה שלה בשטח המקום והתלהבה מאוד. הצטרפתי להוריי לסיור זה.

בסיום תקופת ההכשרה של הנוער הם עלו ארצה ופוזרו בין כפרי הנוער בישראל. חלק מהנוער שכנעו את הוריהם לעלות בעקבותם. בשנים שהיינו בצרפת ביקרו בביתנו הרבה אנשים שהיו קשורים לעבודתו של אבי והאזינו בקשב רב לסיפורים וכך גם אני. טיילתי עם הוריי במקומות מעניינים ויפים ואת זה אני נוצרת בזיכרוני עד היום.

חזרנו לארץ בשנת 1956 בפרוץ מלחמת סיני. זה היה בחודש יוני, בתחילת הקיץ, בארץ היה מצב מתוח מאוד. גרנו בחולון בבית פרטי ובחצר אבי חפר שוחה כדי שנוכל להתחבא בשעת הפגזה אם תבוא חלילה. השוחה שימשה כמקום מקלט.

הגעתי לכיתה ה. לא ידעתי לכתוב ולקרוא עברית. בבית הספר הכל היה שונה ממה שהכרתי והורגלתי. הורי דאגו לי למורה פרטית שלימדה אותי את כל מה שהחסרתי ולאט לאט השתלבתי במסגרת החינוכית, ושמחתי ללמוד. היו לי געגועים לחברים שנשארו בצרפת אך הכרתי חברים וחברות חדשים. הייתה לי ילדות מאושרת, וידעתי לשלב בין התרבויות. עד היום השפה הצרפתית שגורה בפי ואני נהנית לדבר, לקרוא ולכתוב בה.

זכרונות תקופה זאת ילוו אותי כל חיי.

סיפרה ציפורה זיימן לנכדתה נועה זיימן.

אבא של סבתא ציפי משתתף בקונגרס הציוני בבאזל אחרי מלחמת העולם השנייה

אבא של סבתא ציפי משתתף בקונגרס הציוני בבאזל 2

אלינור רוזוולט אשתו של נשיא ארצות הברית מבקרת במחנה הילדים במונפלייה

טקס שבועות במחנה הילדים

סבתא ציפי עם ההורים שלה בילדותה

קישור לסיפור בפורמט PDF: הסיפור מתחיל משני אנשים ההורים שלי סבא וסבתא רבא שלך

סיפור חיים סבתא ציפי

הזוית האישית

נהניתי מאד ממפגשי תכנית הקשר הרב דורי, הצטערתי שבעקבות מגפת הקורונה התכנית הופסקה. שמחתי להכיר הדור הצעיר הנפלא שלנו, את הסבא והסבתות הנוספות שהשתתפו בתוכנית וכמובן לבלות עם נכדתי נועה. זה קרב אותנו מאד. למדתי להכיר עוד רבדים באישיות שלה. הייתה בה פתיחות, מחשבה בונה וחדה וכל זאת לא בסביבה שבה אנחנו בדרך כלל נפגשות שזה בביתי או בביתה או באירועים משפחתיים שונים.