זרעי ציונות של מולידי שנבטו בחיי
ילדת כפר במלחמת השחרור
סבי, יחזקאל קלוץ, פעל כציוני לצדו של הרצל בארץ ישראל, בסוף המאה ה-19.
לאחר שחלה בקדחת שב לפולין ונישא לסבתי טייבה. נולדו להם שלושה ילדים: לייבה, נחמה
ופרומה, אמי, שנולדה בוילנה בשנת 1912. סבי לא נרפא ממחלת הקדחת ולכן שהה בביתו כל
ימיו. אמי ינקה מסיפוריו הרבים את האהבה לא"י ואף דיברה עברית רהוטה מילדותה.
באופן טבעי, בגיל התיכון הצטרפה אמי לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה"
ובהמשך צירפה גם את אבי שרגא.
יחזקאל אבי אמי נפטר כשהיא הייתה בת עשר מתסבוכות
של הקדחת. נחמה, אחות אמי, הגדולה ממנה בשש שנים, נישאה לחלוץ מקבוצת כינרת, חברה לקבוצתו ולאחר שנה, בשנת 1926, מתה מהרעלה. לקבוצה לא היו אמצעים לספק לה
מרפא. היא קבורה ליד המשוררת רחל בבית ירח.
בביתי נמצא אוצר של פנקסי שירה שכתבו הורי זה לזה
וגם עשרות מכתבי אהבה שלהם מהשנים 1931 ו-1932. אבי נולד בעיירה קורליץ' ברוסיה
הלבנה, למשפחת דוד ושרה ניסילביץ'. היה תלמיד מצטיין, ולכן התגייסה כל משפחת
החייטים הענייה לעבודה כדי לאפשר לבן הצעיר ללמוד בטכניקום בוילנה. תקוותם הייתה
שיהיה מהנדס וירים את המשפחה מהשפל הכלכלי. אבל אמא הלהיבה אותו, לקן
"גורדוניה", והוא נשאב להתלהבות מהרעיון של העלייה לא"י, יצא
להכשרה, ובאמצע 1932, בגיל 19, נישא לאמי בנישואים של "רב מטעם" (רב נישואים פיקטיביים), כי המנדט הבריטי בא"י
דרש שייכנסו לארץ רק כזוגות. הורי היו נאהבים, זאת הייתה חתונתם עד
יום מותם.
חידה / חניק ניצני-גולן
קבוצת חלוצי גורדוניה הובאה לגבעת הקיבוצים
ברחובות, בינואר 1933, ושוכנה באוהלים. ב-1935 קנו הורי משק בכפר גבתון והביאו
מוילנה את סבתי טייבה ואת אחי אמי, לייבה, ומשפחתו. זו הייתה עליית הצלה לפני
השואה. כולנו גרנו בגבתון ביחד.
נולדתי ב-1937 וכעבור שנתיים נולד אחי חזי, שנקרא על
שם סבי יחזקאל. אמי מעולם לא הכירה את הורי אבי. משפחתו התנגדה בנחרצות לעלייתו
ארצה – הדבר נראה להם שיגעון. לאחר חודשים של ניסיונות לשכנועם, ברח אבי באישון
לילה לרכבת, משם לאנייה לא"י. מכתביו לאמי משמשים לי תיעוד על שהתרחש
בביתו לפני בריחתו.
נטישת משפחתו רדפה אותו כל החיים, שכן, ב-1942, בשחיטה בקורליץ',
עיירתו, נספו הוריו, אָחִיו, שתי אחיותיו וחנה'לה, אחייניתו בת החמש. אבא נאטם ולא היה מסוגל לדבר על ילדותו. אבא לא שמע דבר על בני משפחתו. גם לאחר שהגיעו
הניצולים הבודדים. העצב שלו נטבע בי, כילדה חשתי זאת בלי שאבי הביע זאת במילים.
כשהתבגרתי כתבתי את השיר "חנה'לה השנייה".
חנה'לה השניה /חניק גולן-ניצני
חנה'לה השנייה /חניק גולן-ניצני
בשנות מלחה"ע השנייה לא הייתה עבודה בבניין. אבי קנה משק בכפר
ורבורג בדרום, 24 דונם שדה, רפת ולול. תנאי העבודה היו קשים: בוץ שחור בחורף ואבק
אפור בקיץ. היה מאבק עם האדמה ועל האדמה. היינו ילדי האדמה. חשמל לא היה והרחוב לא
היה סלול.
החיים בכפר היו קשים במיוחד לאמי, שהייתה אשת ספר ותרבות. היא באה
מוילנה הצפונית, והמפגש של החלוצה בעלת העור העדין והגוף שלא הורגל בעבודה פיזית
עם שמש המזרח בשדות המושב היה כאוב. בשל האידאלים הציוניים, היא
התגברה על הקשיים. במושב אמי פרומה ביטאה את עצמה בוועדת התרבות, בוועדת החינוך
ובארגון מקהלה. החזרות התקיימו בביתנו הקטון, שבו עמד הפסנתר, שהביא דודי מוילנה.
זה היה הפסנתר היחיד במושב וגם במושב השכן. תמיד שמרה אמא ספר מתחת לכר, שהיה לה
נחמה בין עבודה מפרכת אחת לאחרת.
אבא, בוגר הטכניקום בוילנה, יצר במפוח כרכרה צבועה ירוק, בעלת שני
מושבים. גם אצלו ביטאה הכרכרה חלומות אמנותיים. תענוג גדול עבורי היה לשבת עם אבי
על הכרכרה הרתומה לסוס העבודה ולדהור בדרך לבאר טוביה.
מגיל שש, גיל
בית הספר, חיינו בכפר ורבורג. עבדתי בקטיף ובאיסוף ירקות. נהגתי בסוס ובעגלה,
ניקיתי את זבל הפרות ואספתי ביצים בלול. נפגשתי עם החברים במרכז הכפר. שיחקנו
במשחקים שונים: מחבואים, תופסת, גולות, חבל,
חמש אבנים ועוד…
גם בעלי החיים
היו חברים שלי בכפר: הסוס האפור עמד באורווה, הייתי רותמת אותו לעגלה, נוסעת לשדה
ומעמיסה תירס לפרות. פעם ניתקה הרתמה, הסוס הסתובב, אני נפלתי ושברתי את ידי. מובן
שסוסי לא התכוון. מהתרנגול הצבעוני פחדתי למרות שאף פעם לא ניקר אותי, והכלב לבן
היה תמיד חבר נאמן. לעגלות לילית ורומיקה נמאס להיות בחצר של הפרות הגדולות. הן
היו קופצות מעל הגדר ודוהרות בשדה הירוק. אבי ואני היינו מנסים לתפוס את לילית.
היינו קושרים אותה לעגלה ורומיקה נצמדה אליה בדרך לרפת. למרות שאהבו אותי, היו העגלות
מתכננות בריחה חדשה, כי אהבו את החופש.
משפחה ושכנים בשדה תירס -1943
לאחר החלטת כ"ט
בנובמבר, היום שבו אושרה הקמת מדינה יהודית לפי תכנית החלוקה, הרגשנו פחד גדול. הכפר
הוקף בגדר ואסור היה לילדים לצאת לשדה הרחוק. הבחנו בדברים חשודים כמו הסליק בחצר
הבית. אבי השתמש בכד חלב כדי להחביא את הנשק תחת עץ התפוח.
בסמוך לכפר שלנו
היה מחנה של חיילים אנגלים. הם היו עורכים פשיטות כדי למצוא נשק בלתי לגאלי (לא
חוקי) ואז אבי ביקש ממני להחביא את האקדח הבלתי לגאלי שלו בשדה התירס. העברתי
"קשרים" – דף נוכחות לרישום תורני השמירה, רכובה על אופניים בעפר הקיץ
או בבוץ החורף. לפעמים הפעלתי בעצמי את הפרוז'קטור {זרקאור} שהועמד על המגדל בכפר
והאיר את השדות מסביב. אבי היה פעיל ב"ההגנה" – הארגון הצבאי הגדול
והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל. כל לילה הוא יצא לשמירה.
אמי, אחי, אחותי
התינוקת ואני ישנו על הרצפה כי לא היו תריסים בחדר. סבתי טייבה לא עמדה בסבל
ונפטרה. היא נקברה בבית הקברות נחלת יצחק, אי אפשר היה לקיים לוויה בגלל המאורעות
ביפו.
פחדנו מהתקפות
של ערבים מהכפרים הסמוכים לכפר ורבורג. האנגלים מהמחנה הסמוך היו מסיירים בכפר,
והילדים היו הולכים לביה"ס בבאר טוביה בליווי של חבר מושב.
בתאריך ה' באייר
תש"ח, מאי 1948, ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, הכריז על הקמת מדינת
ישראל, ובתגובה לכך פלשו מדינות ערב לא"י. המצרים נחתו באשדוד והתחילו
להפגיז את היישובים העבריים. בחצות נשמעה דפיקה על הדלת וקריאה: "פרומה! תוך
חצי שעה תהיי במרכז עם הילדים!". במקום מזוודה, עטפנו חפצים בכיסוי המיטה,
יצאתי עם חבילה על ראשי ועליתי למשאית, כי הייתי כבר "גדולה", בת 10.
אמי ושני אחיי הקטנים הועלו על אוטובוס.
המשאית העמוסה
באמהות וילדים התנדנדה על הכביש המשובש. כשהגענו לגימנסיה ברחובות (היום תיכון דה
שליט), התחלתי לחפש את אמי ואת אחי הצעירים. רצתי בין האוטובוסים בפחד נורא. אחרי
שעה וחצי הם הגיעו, ונלקחנו לבית הדודים בכפר גבתון בסמוך לעיר רחובות. היינו ממש
פליטים! דאגנו לאבא, שנשאר להילחם נגד המצרים בדרום, וגם לטפל בפרות הרפת שלנו.
הלימודים נפסקו.
שיחקנו עם ילדי כפר גבתון באותם המשחקים שהכרנו, חפרנו תעלות הגנה בחצר באמצעות
טוריה [מעדר גדול] ושיחקנו גם במלחמות: השלכנו רגבים זה על זה. נהנינו מכך ויחד עם
זאת מאוד מאוד התגעגענו לכפר שלנו, למשחקים ברחוב, לפעולות הנוער העובד, לטיולים,
לפרות ולסוס.
המלחמה תמה,
שבנו לחיי הכפר, לשדות, לפעולות הנוער העובד
וללימודים סדירים. למדתי בבי"ס משותף לכפר ורבורג ולבאר טוביה. בסיום
כיתה ח' המורה שושנה המחיזה את המחזה "רות המואבייה" ואני נבחרתי לתפקיד הראשי. הייתי גאה לשחק את
תפקיד רות, אישה גרה ממואב, שבאה מאהבה לחיות בבית לחם יהודה. הסיפור במגילת רות
מתרחש בגורן של שדות בית לחם, שם נרקמה אהבתה של רות לבועז. היה קשר חזק בין חיי
בכפר לבין החיים המתוארים במגילת רות.
הקשר שלי לאדמה נשמר לאורך כל חיי. ברבים משיריי שנכתבו בשנות בגרותי וזקנתי אני
מעלה את תמונות ילדותי וחוויותיי מהכפר.
אסף ואני, משחזרים את התמונה
מההצגה "רות המואבייה", בנערותי בכפר.
למטה: התמונה המקורית
ב- 1951
עזבנו את הכפר וחזרנו לרחובות. אבי שב לאמנותו – עבודת הבניין.
סיימתי את הגימנסיה ברחובות ב-1955, והתגייסתי לנחל בקיבוץ יפתח על גבול לבנון. עבדתי בכל עבודות השדה, וכן בלול ובבית הילדים. נשלחתי להדרכה בקן התנועה המאוחדת בחולון ושבתי למשק. ב-1960 עזבתי את קיבוצי האהוב, ופניתי ללימודים באוניברסיטת ת"א. סיימתי פקולטות לספרות עברית ולמקרא ואחר הייתי שלושים שנה מורה בתיכונים ברחובות. אהבתי את עבודתי ואת תלמידיי.
ב-1966 נישאתי ליחזקאל גולץ, שניצל כילד מציפורני הגרמנים ועלה ארצה מרוסיה ב-1960. במסגרת העתודה האקדמית סיים את הטכניון בחיפה ושירת כקצין בצה"ל. נולדו לנו שלושה ילדים ושבעה נכדים.
באפריל 2016, נסענו כולנו למסע שורשים לוילנה ולבלרוס: ביקרנו בעיירה אבי קורליץ' ובעיירה דולגינוב של יחזקאל בעלי.
הילדים חוו בשקיקה כל שראו ושמעו על שורשינו. הקשר הרב דורי התחזק, הוריי דור העולים החלוצים, אני דור שני, ילדיי דור שלישי ונכדיי דור רביעי. הגשמנו את הפסוק "והגדת לבנך".
בתמונה: בעלי ואני עם שלושת ילדינו ושישה משבעת נכדינו.הנכד הבכור רן, חייל בצנחנים, לא שוחרר לטיול.ברקע חפיר של הפרטיזנים, באתר דומה לזה שהתחבא בו בעלי כילד.
מובילת התכנית – שלומית דהןתשע"ו
מילון
גורדוניההסתדרות הנוער העממית חלוצית גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית-חלוצית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממובילי ערך העבודה העברית ודמות מופת ציונית: הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם.
ציונות
ציונות היא תנועה לאומית יהודית שראשיתה באירופה בעת החדשה. לציונות קמו הוגים, מפלגות וזרמים שונים, אשר ניסחו תוכניות ציוניות שונות. הזרם המרכזי בציונות קרא לשחרור לאומי של העם היהודי, ולהקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל.
מלחמת השחרור
מלחמת השחרור, נקראת גם מלחמת העצמאות ומלחמת 1948 והכוונה לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב שניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית.
ההגנה
ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה. הארגון הוקם ב-1920 ופעל עד להקמת המדינה ובשלהי מאי 1948 הפך הארגון לצה"ל.
סליק
"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.
ציטוטים
”תבנית נוף מולדתי היא ערכי המורשת של הורי ועמי“