מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד רפאלי ואני יליד ירושלים מנובמבר 1935.

 

ביום הצבעת הא"ום על חלוקת ארץ ישראל שנקראה אז פלסטינה א"י למדינה יהודית וערבית, ב- כ"ט בנובמבר 1947 הייתי בן 12 אני זוכר שמיד אחרי ההצבעה בא"ום יצאו המונים לרחובות והתחילו בריקודי הורה.הייתה שמחה עצומה ברחובות.אבא שלי החליט שאנחנו כולנו אמא שלי אחותי שהייתה בת 10 ואני ניסע לבקר קרובי משפחה וחברים שלהם בכפר בילו לחגוג ביחד.היה אז לאבא שלי אופנוע גדול אדום עם סירה כולנו עלינו על האופנוע ונסענו לחגוג עם קרובי משפחה וחברים של הוריי בכפר בילו. הייתה חגיגה גדולה ונשארנו שם לישון,

 

למחרת בבוקר חזרנו לירושלים הדרך לירושלים עברה אז דרך לוד ורמלה.אני זוכר שנסענו דרך השוק של רמלה, לפנינו נסעה שיירת משאיות עם צעירים ערביים שצעקו אלינו "איטבח אל יהוד" שזה אומר לשחוט את היהודים. הם נופפו בחרבות והיה ברור שעם המשאית תעצר הם מתכוונים ברצינות לשחוט אותנו. למזלנו המשאיות לא עצרו.

 

באותו יום ירו ערבים על אוטובוס ליד שדה התעופה לוד והרגו חמישה יהודים.במארס 1948 נותקה הדרך ירושלים על ידי הערבים ונותקה אספקת המים והחשמל לעיר.הירדנים הפגיזו את ירושלים באלפי פצצות מרגמה יומם וליל.

 

 

אני הייתי אז בן 12 בתי הספר היו סגורים אבא שלי היה  בחזית בדרום ירושלים בשכונה שנקראה מקור חיים.הוא פיקד על גזרה.אמא שלי הייתה אחות בהדסה כך שכל היום היינו לבד. (אחותי ואני). פיתחנו תחביב כל פעם ששמענו הפסקה בהפגזה יצאנו החוצה לכביש וחיפשנו זנבות של הפגזים של המרגמות. הפרס הכי גדול היה כשמצאנו פגז שלא התפוצץ כי אז הזנב שלו היה הכי שלם.היינו מבריגים את הזנב בלי להיות מודעים לכך שהפגז יכול להתפוצץ. לכל ילד היה אוסף של זנבות של פגזים היו פגזים קטנים בקוטר חמישה סנטימטר ופגזים גדולים יותר בקוטר שבעה וחצי סנטימטר.

 

היה לי אוסף של בערך שלושים זנבות כאלה. אחרי המלחמה אימא שלי לקחה את האוסף וזרקה אותו לזבל. התאבלתי על אובדן האוסף במשך הרבה ימים.

 

קיבלנו מים בחלוקה כל יום כל בן אדם קיבל פח מים בכל יום.כשמענו שמכלית המים מגיעה הם צלצלו בפעמון היינו יוצאים עם כל מיכלים כמו פיילות ואמבטיות של תינוקות והמכלית הייתה ממלא אותם.אבא שלי היה שרברב והוא התקין שני מכלים גדולים שנקראו טנקים ולתוכם היינו שופכים את כל המים שקיבלנו בכל יום.עשינו אמבטיה פעם בשבוע אבא שלי סידר מחמם מים שעבד על עצים  ופעם בשבוע חממנו מים ומלאנו את האמבטיה וכולנו התרחצנו באותם המים של האמבטיה ורק בסוף שטפנו את עצמנו במקלחת של מים נקיים.במים שנשארו באמבטיה השתמשנו לשטוף את בית השימוש ולשטוף את הרצפות.

 

גרנו אז בבית שבנה קבלן ערבי בשם חזבון לבית היו קירות עבים מאוד בעובי של לפחות חצי מטר, וזה שימש כמקלט שכונתי היה לנו סלון ענק בגודל של שלושה חדרים רגילים שממנו היו דלתות לשלושה חדרי שינה.היו באים בערך כשלושים שכנים מכל האזור עם מזרונים ושמיכות וישנו שם.ערב אחד ישבתי עם אחותי שהייתה בת חצי שנה על מיטה ליד הקיר (אני שמרתי עליה) ופתאום שמענו בום נוראי וכל הבית רעד.

 

פגז מרגמה נפל בחצר שלנו שהייתה מוקפת בחומה גבוהה וחשבנו שהיא מוגנת מפני פגזים אבל פגז מרגמה נקרא נשק תלול מסלול שאומר שהוא נופל בצורה אנכית כך שהוא חדר לחצר שלנו קרוב משפחה של השכנים שלנו לדירה יצא לחצר להביא קצת מים ונפגע על ידי הפגז המים מפני שהמיכלים נוקבו על ידי הרסיסים.  יש לי תמונה בה אני עומד על הכתפיים של אבא שלי בחצר שבה נפל הפגז. 

 

במארס 1948 הוסכם על ההפוגה הראשונה במלחמה ואבא שלי לקח אותי לבקר את הגזרה שהוא פיקד עליה.לקחנו שני סטנים שהיו התת מקלעים לפני שפותח העוזי.ויצאנו למטווח זאת הייתה הפעם הראשונה שיריתי בכלי נשק.