מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר שיראז בשנת 1933.

עם סבתא שושנה התחתנתי בשנת 1955 ונולדו לנו שני תינוקות. חיינו חיי פאר וכבוד, אבל שמענו על מדינת ישראל.

היה לי אח צעיר שנסע  למדינה והיה זקוק לי. חשבנו כי על היהודים לחיות במדינת ישראל ועלינו לארץ מטעמים אידאולוגיים.

בקיץ 1958 החלטנו לעלות לארץ הקודש. שמענו כי הסוכנות היהודית מארגנת עלייה. תוך שבוע ימים ארזנו ציוד בסיסי ומספר חפצים יקרי ערך למקרה שנצטרך למכור. כשירדנו מהמטוס קבלו אותנו שני אנשים עם מכשיר ריסוס בידיהם וניסו לרסס אותנו בדי.די.טי. כשהגעתי אליהם לא הסכמתי והמיוחד לא רציתי שירססו את התינוקות.

לא ידעתי עברית ואמרתי להם בפרסית כי הילדים לבושים כמו נסיכים והגיעו מבית טוב. אנחנו נקיים, אבל הם לא

רצו לשמוע.

 

החלטתי לקחת מידיהם בכוח את המרסס ושברתי אותו תוך שאני מקלל וצועק בפרסית שבאנו מבתי פאר ולא מאוהלים. אמרתי תראה איך אנחנו לבושים, למה אתה מרסס. אנחנו יהודים… ורק אחרי שהפעלתי כוח הופסק הריסוס וכך גם העולים אחרי לא חטפו ריסוס. זו הייתה תחילה של קליטת עליה לקויה.

הועלנו על אוטובוסים. לאחר נסיעה נאמר לנו לרדת. הגענו למעברת אוהלים וצריפים ב"שכונת אליהו".

היה חשוך. לא אורות של חנויות, לא חלונות ראווה, לא מנורות וחשמל בבתים. שממה ושיממון. הנהג בקש

מכולם לרדת ואני אמרתי לאן נרד? זה שדה אין כאן כלום. לא הסבירו לנו פשוט אמרו אין ברירה הגעתם לבית שאן וכאן תגורו. ההתנגדות לא הועילה ורק בגלל הנהג ירדתי מהאוטובוס. שליח מהסוכנות ניסה להרגיעני.

הוא לא הצליח.

 

קבלנו צריף. לא הייתי מוכן להיכנס אליו. חשבתי כי כשיאיר השחר אקח את הציוד ואחזור לפרס. הגענו ללא הכנה

על מצבה של המדינה והאכזבה הייתה גדולה ומעיקה. לאחר מספר ימים אמרו לנו שיש עבודה. התלבשתי במיטב בגדי עם עניבה. כשהגעתי ראיתי משאית וכל האנשים לבושים בבגדים מרופטים. הסתבר ששלחו אותנו לעבוד בסיקול וחקלאות. לא הכרתי את העבודה הזו. אבל זה מה שהיה. התחלתי למכור חלק מחפצי הערך שהבאנו אתנו כדי שנרגיש טוב יותר. קנינו ריהוט, פירות ועוד דברים. קניתי סוס ועגלה והתחלתי לעבוד בהעברת משאות. מאוחר יותר חילקתי נפט. לאחר מכן התחלתי לעבוד כשרברב במועצה  בית שאן. חליתי באסטמה ונאלצתי לעזוב את העבודה.

בית שאן התפתחה והפכה לעיר בישראל. הייתי אב הבית של הספרייה העירונית  שימשתי שם כחשמלאי, צבע ושרברב, מתקן ספרים שומר ועוד.  הייתי ראשון שקיימתי "ספרייה ניידת" פרויקט של הסוכנות היהודית. קניתי מכונית גדולה ששימשה כספריה ונסעתי לשכונות המרוחקות ואף ליישובים הסמוכים. אהבתי תמיד לשיר  ועבדתי גם כזמר ומתופף בלהקת זמר פרסית. היה לי קשה לקבל כי שושנה יוצאת לעבודה, אבל בסוף קבלתי זאת. שלוש בנות נולדו לנו בארץ. הקמנו משפחה לתפארת. נתנו לילדים השכלה אקדמאית והענקנו להם ערכים. קנינו  דירה פרטית עם חצר.

כיום כגמלאי אני עסוק בחצר שלי המלאה צמחים וחיות. יש לי ציפורי שיר, תוכים ויונים. יש לי דיר כבשים

וארנבות. אני אוהב לטפל בגינה ובחיות ולהקשיב למוסיקה פרסית. בסופו של דבר הייתה לנו בבית שאן קהילה

גדולה ותומכת.  היו גם זמנים קשים בבית שאן, מלחמות ועוד. אבל היום אני שמח בכל מה שיש לי. אני חושב,

שהכי חשוב להישאר משפחה מלוכדת ומאוחדת. תמכו תמיד אחד בשני ותזכרו שהבית תמיד פתוח לכבודכם

ובשבילכם.