מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

זכרונות ילדות ראשונים ממלחמת השחרור: היו הפצצות של המצרים על תל-אביב, ובאותה תקופה אני גרתי בתל-אביב. לא היה מקלט בבית, לכן היינו יורדים לקומה הראשונה בחדר המדרגות ומחכים עד שתהיה צפירת הרגעה. באותה שנה נולדה לי אחות בשם עתליה ואני זוכר שמאוד רציתי אח, אז התאכזבתי שנולדה לי אחות, אבל למרות זאת נהנינו הרבה ביחד. אני זוכר שכאשר אבא שלי חזר מבית החולים הוא אמר לי:" יש לך אח….." ונורא שמחתי, ואז הוא השלים את המילה ל- "אחות"…

בשנת 1950, כשהייתי בן שבע, זכור לי שהייתי בטקס בתל-אביב שבו העלו את עצמותיו של בנימין זאב הרצל, אבל לא הבנתי לגמרי מה קורה, הייתי ילד קטן. אני זוכר שכשהייתי בבית הספר, ימי העצמאות היו אירוע מיוחד מאוד. המדינה הייתה צעירה אז, מה שהפך את האירוע השנתי למיוחד ומרגש. חונכנו לאהוב את המדינה מאוד. לקראת ימי העצמאות חילקו חוברות מיוחדות במתכונת ההגדה של פסח, כמו מין "הגדת יום העצמאות", שבה משולבים סיפורי מורשת שונים. למשל, בזמן מלחמת השחרור ירושלים הייתה במצור ולא היה לתושבים מה לאכול, לכן הם היו מלקטים מהשדה צמחים וירקות שונים ומכינים מהם מאכלים שונים, אי לכך בחוברת היו מתכונים לתבשילים מצמחים, כדי שנזכור את התקופה. בימי העצמאות היינו רוקדים ברחוב. הנושא של אהבת המדינה היה מאוד חשוב והיו שמים עליו דגש בבית הספר. מכיתה ד' הייתי בתנועת הנוער הצופים, וכאמור – הנושא הכולל אז היה אהבה למדינה. הנושא שהתמקדו בו בצופים כשאני הייתי, היה חינוך הנוער להגשמה בקיבוצים.

בית מגורי בתל אביב היה על יד משטח גדול, רחב ומלא קוצים ובמהלך השנים סללו שם כבישים. המגרש הפך להיות משטח חול מלבני וקראו לו כיכר מלכי ישראל. בל"ג בעומר נהגנו להדליק שם מדורות. במהלך השנים ציפו במדרכה את הכיכר, בנו לידה את בניין העירייה, ולצערנו לא יכולנו יותר להדליק שם מדורות בל"ג בעומר. לימים שינו את שמה לכיכר רבין. מקום נוסף שבו אהבנו לבלות את ימי העצמאות ואת ל"ג בעומר הוא משטח גדול שהיה ליד בניין "הבימה". לימים בנו שם את היכל התרבות.

מקום נוסף שאהבנו לבלות בו הוא שפת הים. גרנו קרוב יחסית לשפת הים. כשהייתי ילד, מי הים היו מזוהמים, כך שבילינו רק על החוף. כדי להתרחץ בים היינו צריכים לנסוע להרצליה, לתל ברוך או לבת ים.

הייתי נער צעיר במהלך הבחירות השונות שהתקיימו בארץ. בתקופה ההיא לא הייתה טלוויזיה, וכמובן שלא היה אינטרנט. רוב תעמולת הבחירות התקיימה בכינוסי מפלגות בכיכרות העיר וכן במודעות ענק ברחובות. חילקו המון ניירות, והכניסו לתיבות הדואר המון ניירת. אנחנו כילדים נהגנו ללכת לכינוסי המפלגות, במיוחד משום שנהגו לשלב בכינוסים הופעות בידור, דבר שאסור היום לפי החוק. אני במיוחד זוכר שאהבנו ללכת להופעות של מנחם בגין, אז ראש מפלגת חירות, שהייתה אז באופוזיציה. בגין היה נוהג להגיע לכינוסים מלווה בשיירת אופנוענים. ראש הממשלה היה אז דוד בן גוריון, ראש מפלגת מפא"י (שהייתה אז המפלגה הדומיננטית והגדולה ביותר). בן גוריון היה ידוע בכינויו "הזקן". ססמת הבחירות של מפא"י הייתה:" הגידו כן לזקן! ". אני זוכר שבאחת מאסיפות הבחירות של בגין, הוא עמד על המרפסת ברחוב אלנבי, מעל כיכר מוגרבי, ונאם נאום מלא פאתוס בו אמר בין היתר: "אתם אומרים לנו 'הגידו כן לזקן', ואנחנו אומרים לך: 'כן, זקן, הגיע זמנך ללכת, ולפנות את הכיסא!". רק כעבור עשרים שנה בגין אכן עלה לשלטון, והפך להיות ראש הממשלה.

הזוית האישית

סבא דוד השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדתו שני. התכנית נערכה בבית הספר מגן בתל אביב-יפו, התשע"ט.