מאגר סיפורי מורשת

שרה עלתה לארץ מפרס בשנת 1950 כשהיא הייתה בת 5.

עד 1935 נקראה איראן בשם פרס וזאת, ככל הנראה, על שם מחוז פארס, המחוז הדרומי באיראן. השם "איראן" מקורו עוד באימפריה הסאסאנית. באותה השנה נכנס המונח לשימוש בינלאומי.

שרה הגיעה לארץ באנייה עם משפחתה. המסע ארך זמן רב, היא השאירה מאחור את אחותה הגדולה ואת כל זיכרונותיה, כאשר בידה רק בגדים. כשהם הגיעו לישראל, התמקמו בנהריה.

היה להם מאוד קשה: הם לא ידעו לדבר עברית, הם גרו בצריפים ותנאי מזג האוויר היו לא נעימים הם חיו בבוץ ובגשם, היה קשה לעבור מבית גדול ומרווח לצריף, צריך היה להתרגל לשפה ולתרבות בישראל.

לשרה אין זיכרון מארץ המוצא והיא לא רוצה לחזור לפרס.

שרה אומרת: "אין כמו ארץ ישראל ".

שרה מספרת: "אני ומשפחתי עלינו לארץ בלי אחותי כי בפרס היו מתחתנים מוקדם, היא ובעלה נשארו בפרס כי הוא לא רצה לעלות לארץ ישראל , היה לנו מאוד עצוב לא היה לנו דרך לתקשר אתה, לא הייתה טכנולוגיה משוכללת. היינו שולחים מכתב בדואר ולקח הרבה זמן עד שהיה נשלח ".

בנימה אישית: שרה יקרה, שמחתי להכיר אותך, לימדת אותי הרבה דברים חדשים, התחברתי אלייך מאוד, תודה על כל המתנות שנתת לי, אני מאוד מעריכה אותך, היה לי ממש כיף ונהנתי מאוד להיות איתך, אני מאחלת לך הרבה אושר, בריאות ואריכות ימים.

המפגשים התקיימו בין תלמידי בי"ס הגליל בתל אביב לבין מרכז רב שירותים לקשיש "התקווה", במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשנה"ל תשע"ד (2013-4), בהובלתן של המורה כלנית לובל ישראל, היועצת מורן בייז ומנהלת המועדון ציפי אורטל.