מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה, נולדתי בשנת 1940 בירושלים בבית החולים הדסה על הר הצופים.

אחי יהודה היה בן 5 כשנולדתי. יהודה היה ילד מפונק, שלא היה יורד לבד לשחק ברחוב עם חברים עד היום בו אני נולדתי, כשאימא שלי הייתה עסוקה בי ושחררה אותו קצת. כשהייתי בת 7  פרצה מלחמת השחרור. אני זוכרת את חגיגת בר המצווה של יהודה, כאשר הפגיזו את ירושלים, וכל האורחים שבאו לחגיגה ברחו הביתה. בזמן המלחמה נאלצנו לרדת לשכנים שגרו בקומה ראשונה ושם היה לנו כיף כי היו שם עוד ילדים של השכנים האחרים. כל היום שיחקנו אחד עם השני, ולא שמנו לב להפצצות שהפציצו את ירושלים. בזמן ההפוגה בין הפגזה להפגזה, אימא שלי הייתה עולה הביתה ומבשלת לנו משהו ממה שהיה בבית, וחוזרת שוב לדירה שהייתה בשבילנו מקלט. ירושלים הייתה במצור ובחנויות לא היה מה לקנות. היה לנו קרוב משפחה בתל אביב שהיה נהג משאית והגיע לירושלים מדי פעם. במשאית היה מחביא מצרכים כמו סוכר, קמח, עופות ועוד…

עם סיום המלחמה והכרזת בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, הייתה שמחה גדולה. אנשים רקדו ושרו, והמדינה התחילה להתארגן לחיים עצמאים. אני זוכרת את התקופה הראשונה בה ההורים שלי קיבלו פנקסי תלושים, שבאמצעותם הם היו קונים ביצים, חלב, סוכר ומצרכים שלא היה בשפע, וקיבלו אותם בהקצבה. אחד האירועים שנחרטו בזיכרוני בשנת 1949, היה הבאת עצמותיו של הרצל ממקום קבורתו בוינה להר הרצל בירושלים. אחד הטיולים הזכורים לי הוא הטיול להר הרצל בירושלים עם המשפחה לראות את הקבר המפואר של מי שחזה את המדינה.

כעבור כמה שנים התחילו לעלות לארץ עולים מכל מיני מקומות ששוכנו במעברות. אחת מהן הייתה מעברת תלפיות בירושלים. אני הייתי כבר בת 13 והתנדבתי לבוא פעמיים בשבוע למעברה כדי ללמד את המבוגרים והילדים לקרוא ולכתוב בעברית. אני זוכרת מילדותי שהייתה צפיפות רבה בבתי הספר, ולמדנו בשתי משמרות: חלק בבוקר חלק בצהריים. לא היו הרבה חוגים, הורי שלחו אותי ללמוד לנגן פסנתר אצל מורה פרטית, אבל לא היה מספיק כסף לפסנתר בבית, ולכן את החזרות ואת שיעורי הבית בנגינה עשיתי אצל שכניי שהיה להם פסנתר. מהר מאוד נמאס לי והפסקתי עם זה. אהבנו מאוד לשחק ברחוב על יד הבית בכל מיני משחקי רחוב כמו: מחבואים, קפיצה בחבל, תופסת, כדור ועוד.

החיים שלי בתור ילדה שונים לגמרי מחיי הנכדים שלי היום, כשהם מרבים ללכת לחוגים, יש להם טלוויזיה, יש להם טלפון ועוד.. תחומי העניין שלהם שונים לגמרי מאלה שהיו לנו בילדותנו. לא ברור לי מה היה יותר טוב, אבל אי אפשר לעצור את הזמן ואת הקדמה, ואני מאחלת לנכדיי הרבה הנאה וכיף.

הזוית האישית

סבתא חיה: היה לי כיף לבלות עם נכדיי רותם ועלמה בימי שישי, ולספר להם בנחת על חוויות שהיו לי בילדותי ועל התקופה המיוחדת שבה גדלתי. אני מקווה לעוד הרבה פגישות כאלה.