מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זכרונות מהילדות ונערות

נכדי גיא ואני במהלך התכנית
אני במיטת הילדים בביתי
עלי ועל משפחתי ונערותי

הקדמה

שמי יעקב וולקוביץ, נולדתי בתל אביב בבית חולים ליולדות "הקריה" בתל אביב היכן שהיום ממוקם בניין משרד הבטחון ומחנות צה"ל, להורי, יצחק ורחל וולקוביץ אשר שרדו את השואה ועלו לארץ מפולין בשנת 1947. אחותי רבקה נולדה 3 שנים אחרי, כך שלמעשה אני ואחותי דור שני של ניצולי שואה. בכלל, להיות דור שני לניצולי שואה זה מורכב ואני לא אוהב להתעסק בזה.

אחותי ואני מעולם לא הכרנו ולא ראינו סבא וסבתא, משני הצדדים, ואפילו תמונות או קרעי תמונות שלהם לא ראינו.

תמונה 1
בזרועות-אבא-שליאצלינו-בדירה-בת
תמונה 2
אני-ואחותי-ברחוב-מתחת-לביתנו-

המושג סבא/סבתא היה קיים אצלי רק מקריאת ספרים. כילדים לא הרגשנו שהיתה אצלנו שואה בבית, ההורים שלנו רצו שלנו הילדים יהיה רק טוב. גרנו כל שנות ילדותנו ונעורינו בעיר תל אביב, שם למדנו בגני הילדים ובבתי הספר, כמו כן כל פעילותנו בכל המסגרות היתה בעיקר בת"א.

העלייה של הורי

הורי עלו לארץ מפולין דרך מחנות המעצר בקפריסין שהוקמו על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ, ושם הם כלאו את העולים על מנת למנוע מהם להגיע לארץ ישראל. גם האוניות שהביאו את העולים / מעפילים היו עצורות בקפריסין. העולים במחנות אלה היו על סף רעב ממש כמו שבויי מלחמה, בתנאים קשים וללא טיפול רפואי במשך חודשים רבים. רוב העצורים שוחררו מקפריסין מיד לאחר הכרזת המדינה, ובתחילת שנת 1949 (שנת ילדותי) שוחררו אחרוני העצורים ועלו לארץ

תמונה 3
מחזיק-את-אמא-מפחד-המצלמה

תמונה 4

גרנו ארבע נפשות – אמא שלי, אבא שלי, אחותי ואני בדירת שניים וחצי חדרים ברחוב שדרות הר ציון 37 בת"א, שהיה מקום נהדר ושקט, מלא בילדים וילדות, גני ילדים לרוב וסביבה מצוינת לגור בה. ילדים וילדות היו הולכים אחד לשני לשחק בבתים מבלי להודיע מראש שבאים מאחר ולא היו טלפונים אלא רק במקומות ציבוריים, על טלפונים סלולריים אפילו לא חלמו. היום כשאני עובר במקום, הכל שונה לחלוטין, שום דבר לא דומה למה שהיה, והעיר תל אביב בכלל עיר שונה לחלוטין.

אבא שלי עבד בתל אביב בעבודת כפיים משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב, כך שבעצם בילינו איתו ביחד וראינו אותו בשבתות ובחגים, שאז שיחקנו ביחד ובעיקר הלכנו לטייל ברחבי העיר ת"א כמו שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי שהיו קרובים למקום מגורינו.

בילדותי בגיל 8,9 היתה במדינה תקופת הצנע שלמעשה היתה תקופה של צמצום באוכל במדינת ישראל מפני שלא היה מספיק אוכל במדינה שהיתה צעירה מאוד וקלטה הרבה עולים שהגיעו לארץ בחוסר כל בעיקר אחרי השואה. כל אזרח במדינה קיבל כתובת של חנות מכולת הקרובה לביתו ורק שם יכול היה  לקנות מוצרי אוכל מועטים ובסיסיים על פי פנקס עם תלושים שקיבל לפי מספר הנפשות בבית.

על פי התלושים קנו בעיקר חצי לחם,חצי מרגרינה, חצי חמאה, סוכר, קמח, אורז וכו', כך שבעצם הממשלה החליטה מה וכמה יאכלו האזרחים. גם מוצרי הלבשה היה אפשר לקנות רק לפי נקודות בחנויות שהיו אז "אתא" ו "כיתן", שמות המוזכרים היום רק במערכונים. זאת היתה תקופה מאד מכבידה לאזרחי המדינה. מי שפיקח על מדיניות הצנע היה משרד האספקה והקיצוב בהנהגת השר דב יוסף. משטר הצנע בוטל בשנת 1959 כשהייתי בגיל 10.

לצערי, הורי שכאמור היו ניצולי שואה, כמעט לא סיפרו את כל מה שעבר עליהם בשואה, בקושי דיברו על זה, ולנו כילדים לא היתה מוטיבציה לשאול מפני שחשבנו שאם הם מספרים כה מעט, אולי לא כדאי לחטט יותר מדי בדברים שאינם רוצים לדבר, כך שחסר לנו השלמת הפאזל בסיפור האישי של ההורים. מהקצת שאנו יודעים הם עבדו במחנות ריכוז בתנאי עבדות, במחסור חמור במזון, ועל תנאי בריאות אין על מה לדבר בכלל. אין ספק שאווירת השואה הורגשה בחייהם והיתה חלק מחיינו כילדים.

משחקים בילדותי

אני מתגעגע למשחקים הפשוטים והזולים שהיו בילדותי ואותם שיחקנו רק מחוץ לבית ( את מי שרצו להעניש נשאר בבית ולא אפשרו לו לרדת למטה לשחק עם הילדים מה שהיום הפוך כי רוב הילדים נשארים בבית מול מסכי הטלוויזיה והטאבלטים) כמו תופסת ,מחבואים (משחק שמשחקים עד היום) , חמש אבנים, גוגואים (גרעינים של המשמש), לשים בספל מים קצת "אמה" (נוזל לניקוי,כלים בעיקר) לטבול מפתח עם חור לנשוף בחור ולהוציא בועות סבון – בלונים מעופפים.

חוויות מהגן ומהבית ספר

כילד נחקקו חוויות מהגן ובית הספר:

תמונה 5
גן-פרטי-עם-הגננת-רבקה-בתל-אביב.
תמונה 6
מסיבת-חנוכה-בגן-עירוני

מהגן – ההכנות לחגיגות החגים כמו חנוכה, פורים, והחגיגות עצמן בהם אני משתתף, בהדלקת נרות חנוכה, או בחגיגת פורים שר סולו " אני אחשורוש" בתחפושת של אחשורוש אותה תפרה לי אמא במכונת התפירה הגדולה והישנה שהייתה בבית.

בבית הספר היו לנו מורים יותר מדי קשוחים שומרים יותר מדי על דיסטנס, קשה לומר שאהבנו אותם יותר מדי, אבל לא איבדנו את הרוח הטובה, ההומור והשמחה. אחת החוויות החזקות שלי הינה התקופה הדרמטית מלפני 50 שנה כאשר הייתי בכיתה י"ב לפני פרוץ מלחמת ששת הימים חודשים ספורים לפני גיוסי לצבא. לקחו את תלמידי כיתות י"ב למלא שקי חול למיגון מסביב לכל בית. אז כמובן לא ידעו שזו אמורה להיות מלחמה שתשנה את פניה של המדינה .

צבא

התגייסתי לצבא בשנת 1967, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר טירונות של שלושה חודשים + קורס של עוד שלושה חודשים שירתתי בחיל האוויר במערך ההגנה האווירית (או בשמו הקודם מערך הנ"מ). שלא היה מפותח ולא הייתה לו חשיפה כפי שהיום כולם מכירים את טילי הפטריוט, טילי החץ ועוד המגינים על מדינת ישראל.

סיום

אמא שלי הלכה לעולמה בשנת ה -68 לחייה לאחר אירוע מוחי, ואבא של נפטר בגיל 89.

זכינו להקים ברוך ה' שבט נפלא, יש המון נחת מהילדים והנכדים המהממים.

המשאלה שלי שזה ימשיך בבריאות, אושר, ורוב נחת.

הזוית האישית

שנינו מאוד נהנינו בתכנית "הקשר הרב דורי" בגלל המפגשים המרגשים בין הסבא והנכד. העבודה ביחד מאוד חוויתית ועוצמתית. ממליצים גם לאחרים לקחת חלק בתכנית.

מילון

דיסטנס
יחס פורמאלי ומנוכר, שמירת מרחק

ציטוטים

”בפרוץ מלחמת ששת הימים, לקחו את תלמידי כיתות י"ב למלא שקי חול למיגון מסביב לבתים.“

הקשר הרב דורי