מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ממרוקו

שמי אסתר שיטרית. נולדתי במרוקו בשנת 1948, בעיר שנקראת 'טביה'. הבית שמשפחתי גרה בו היה גדול מאוד, יפה ומפואר. דיברנו בבית בשפה המרוקאית. אני זוכרת כל מיני הנהגות בבית, כמו: אבא אמר לנו לא לגזוז ציפורניים ביום ראשון. ביקש שלא נלבש בגדים שחורים (הכול) להשתדל לא לצעוק. המאכלים שלנו היו מיוחדים: קוסקוס, מופלטה. בחגים וימים טובים היו מכינים מרק מיוחד לפתיחת הצום וספינג' לארועים שמחים. אני זוכרת שהייתי בת 10. אבא שמע שהערבים נכנסו לבית יהודי ברחוב סמוך אלינו והרביצו והתעללו בבנות שם. הוא מאוד פחד מזה, כך שהחליט ואמר לכולנו: "מיד מחר אנחנו עוזבים כדי שלא יתנכלו גם לנו הערבים". וכך היה, השארנו את הבית היפה (לאבא היה חנות בדים גדולה) ועזבנו מיד. נסענו לקזבלנקה, כי רק משם היה ניתן לעלות לארץ- ישראל. הגענו למקום שנקרא: "אשברטל"- שם עזרו לנו להתחבא. זה לקח המון זמן וימים עד שסוף סוף הגיעה אנייה. הצלחנו לעלות על האנייה, אך היה שם מאוד צפוף.

העלייה לארץ-ישראל

בשנת 1957, עלינו לארץ-ישראל. העיר הראשונה שבה הורידו אותנו הייתה חיפה, ומשם שלחו אותנו למעברת ראש- פינה. בתי מעברת ראש-פינה (ששימשו כמחנה צבאי בריטי) היו פחונים עם גג פח גלילי מקומר חלקם צופו בטיח ואבן מבחוץ, חלקם שימשו למגורים וחלקם כמחסנים. הצרה שמבנים אלו ששימשו כמעברה, לא קיבלו טיפול מונע להגנתם ולשימורם, והשלג הראשון גרם לקריסתם של גגות המבנים מהכובד לתוך המבנים. הייתה לנו שם דירה מעץ, שהחורף היה בה קר מאוד והקיץ חם מאוד. במעברה הוקם בית-ספר בערכי תנועת העבודה לשמונים תלמידים, ומכיוון שמשפחות העולים היו עניות, הוקם כחלק מבית-הספר, מטבח פועלים שסיפק שתי ארוחות ביום לתלמידי בית-הספר, לידו הוקם גם בית-הכנסת לטובת תושבי המעברה המסורתיים. היו גם בתי-ילדים וגנים לילדי הגיל-הרך, ומרפאה ששרתו בה אחיות מהקיבוצים הסמוכים. במעברה הייתה גם צרכנייה וחדר חלוקת ביגוד והנעלה חלקם יד-שנייה, התלושים ששימשו לחלוקת המזון רוכזו בידי הנהלת המעברה למניעת ספסור. המועצה גם שימשה צינור, לרכישת ציוד חורף ושמיכות בצורה מרוכזת ובמחיר מופחת בעבור המעברה. היו נותנים לנו קופסאות מחולקות, קצת לכול משפחה.

הבעיה העיקרית הייתה אבטלה, שנבעה ממחסור בעבודה. בבית המכס הישן שליד המושבה הוקמה לשכת עבודה, שכונתה 'כותל הדמעות'. לשכת העבודה, לא הצליחה לספק עבודה למרבית התושבים במעברה, במיוחד בחודשי החורף שאז התמעטה העבודה היזומה וההתמרמרות גברה בין אנשי המעברה. כיוון שלחץ הפרנסה העיק בצורה חמורה ובנוסף הלחץ החברתי של הגלויות השונות נוצרו לחצים שיצרו התפוצצויות וריבים בלתי פוסקים. רוב העולים במעברה חיו אורך חיים מסורתי ודתי והם דרשו שחינוך ילדיהם יתנהל ברוח מוסדות דת ולא בדרך של ערכי תנועת העבודה שהיה מנוגד לחינוך הדתי. חוסר ההבנה לחינוך הדתי, גרם למאבק של מלמדים דתיים בבית הספר החילוני והחל מאבק ענק לקביעת איזה חינוך יקבלו בני העולים במעברה, ראשי משפחות העולים סרבו לשלוח את ילדיהם לבית הספר החילוני, ונוצר משבר חינוך גדול. מאוחר יותר העבירו אותנו למבני רכבות מקוביות הבטון, שנבנו בעבורנו.

לאבי קראו אברהם ולאמי קראו חביבה. הם היו אנשים נורא צנועים ומאוד צדיקים. אבי וסבי היו מאוד צדיקים, פשוטים וצנועים ונותנים גם ממה שאין להם. לאבי הייתה הכנסת אורחים מיוחדת. סבי היה מספר בבוקר שבלילה הוא למד עם צדיקים שנפטרו. במשך הזמן היינו 8 נפשות שגרו ב- 2 חדרים בלבד ואף פעם לא התלוננו מכלום, העיקר שהיינו שמחים שהגענו לארץ-ישראל. רק שהגענו לארץ שלחו אותנו אחרי זמן מה ללמוד בבית- הספר. אבל אני מיד הלכתי לעבוד- עזרתי ושלחתי להורים שלי כסף. עבדתי מגיל- 15. הילדות והמצב הכלכלי היו קשים. לא זוכרת משחקים.

בתקופה של פעם היו מכירים יותר מהמשפחות וכך היה: בעלי ע"ה היה בן דוד שלי וככה תמיד אמרו, כשהכרנו בגיל 16 עבדנו מאוד קשה, גרנו אצל סבתא שלי (כמובן בחדרים נפרדים). התחתנתי בגיל- 18. התחתנו במתנ"ס וגם אז היו מביאים כסף קצת לא הרבה. היום אני בת 73 ועדיין עובדת ולא הזדקקתי לאיש בחיי.אני עובדת במעון מבשלת כל יום ל 70 ילדים וגם מטפלת בילדים. אני אוהבת מאוד לבשל ולאפות. עבדתי במשך חיי בהמון עבודות-ניקיון, וטיפלתי בילדים בבית ובישיבה וגם טיפלתי בילדים שבאו אלינו ב"אומנה". משפחת אומנה או משפחה אומנת היא משפחה המקבלת לחזקתה ילד כסידור זמני לתקופה מסוימת, מתוך מטרה לתרום להתפתחותו הגופנית, הרגשית והחינוכית. סידור האומנה נמשך עד להגיעו של הילד לגיל- 18, או עד להעברתו לסידור חוץ ביתי אחר, או עד לחזרתו של הילד להוריו הביולוגיים או עד להעברתו לאימוץ.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.