מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות…

נולדתי במרוקו בשנת 1948.

עלינו ממרוקו בשנת 1953. למרות היחסים הטובים עם שכננו המרוקאים ולמרות שהם כיבדו אותנו רצינו מאוד להעלות ארצה לארץ הקודש. עלינו בהיחבא ובסתר כדי שבמרוקו לא ידעו שהיהודים בורחים.

להוריי קראו דויד ופרח, הם היו ילידי 1927 הם היו קשיי יום. אבי עבד כסנדלר – מקצוע שכבר אין כיום. פעם היו הולכים לסנדלר מתקנים ומדביקים ותופרים נעליים. היום הנעליים כל כך זולות שכבר לא מתקנים, ישר קונים זוג חדש.

לאחר מכן אבי עבד בארץ בצה"ל, מגן דוד ועוד. אמי לא עבדה, היא טיפלה בילדים.

אני זוכרת כי בילדותי, מייד אחרי שעלינו, לא היו עדיין שירותים בבתים. בשנת 1953 היו שירותים רק בחוץ, הבתים היו צריפים, מים היו רק עד 12:00. החיים והתנאים לא היו פשוטים.

דיברנו בבית  בשפה המרוקאית, נהגנו להכין מאכלים מרוקאים: כמו קוסקוס, חמין, סלטים שונים. אני אלופה בהכנת עוגות מרוקאיות מתוקות. עד היום אני מכינה עוגיות מרוקאיות לאירועים: חינות, מסיבות בר מצוה, חתונות ומוכרת לאנשים.

בילדותי שיחקנו בבובות וסמרטוטים, בכדור ובגרביים. אלתרנו כל מיני משחקים, לא היה שפע של משחקים כמו היום. הכל היה יותר פשוט ועדיין לא היו הרבה המצאות טכנולוגיות: לא טלוויזיה, לא רדיו, לא וידיאו. כל זה הגיע יותר מאוחר. הייתה לנו ילדות מאושרת, רוב  שעות היום היינו משחקים מחוץ לבית.

למדתי בבית ספר "חוני המעגל" בחצור הגלילית. כשגדלתי עברתי לפנימייה ברחובות שקוראים לה "מרמורק". דיברתי בעברית בבית הספר. הייתי בתנועה "דגנה" ברחובות.

בסוף שנת 1963 הכרתי את בעלי ז"ל. בעלי בא לבקר קרוב משפחה שלו, ואני התארחתי באותו בית ואז הכרנו אחד את השני. התחתנו בשנת 1964 כשהייתי בת 17. המתנות לחתונה היו פשוטות כלי בית, כוסות, מזלגות, מצעים… יש לי מבעלי הרבה זכרונות טובים, אהבנו ביחד לטייל, לארח, לכבד ועוד…

הזוית האישית

סבתא רוזה: באופיי אני שמחה ואוהבת את הנכדות שלי. שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדותי: אליה ויהלי.