מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שושי יינון, סבתא של עומר לוין: זכרונות ילדות

נולדתי בבית חולים דג'אני ביפו. עד מלחמת העצמאות, היה זה בית חולים פרטי, בבעלות משפחת דג'אני הערבית ונקרא על שמה. לימים הוחלף השם לצהלון הנקרא על שם הרופא היהודי–איטלקי, בן המאה ה-17, יעקב צהלון.

הורי, יצחק ושרה קריינר, ילידי פולין, עלו ארצה באניה "מודיקה", שהגיעה ארצה מדרום צרפת, מרסיי, ביום 21.3.1949, היישר למחנות עולים בפרדס חנה. בתחילה שוכנו בצריפים, תנאי המחנות היו קשים במיוחד.

סמוך ללידתי, נקלטים הוריי יחד עם עולים נוספים בבתים ערביים שננטשו, בשכנות סחנה דרויש, ביפו. כמו רבים באותו הזמן, גרנו במתחם שבו גרו עוד מספר משפחות, כשכל משפחה קיבלה חדר אחד, חצר משותפת וכמובן שרותים ומקלחת משותפים, שהיו ממקומים בחצר. ארצות המוצא של העולים היו מאירופה וארצות המזרח. העולים היו מתרבויות שונות, עדות ושפות שונות.

החזון והגישה החברתית שליוו את קליטת העלייה היו: להחיות את עברו של העם היהודי בארצו וללכד אותו סביב תרבות ישראלית משותפת, חברה אחת אחידה.

בשנים 1949-1952, נטלה הממשלה על עצמה התחייבות, לדאוג לשיכון ראוי לכל אזרחי המדינה והקצאת תקציבים גדולים למפעלי הבניה הציבוריים. זו היתה התכנית הממשלתית הראשונה שהציעה רכישת דיור בסיוע ממשלתי, והיא נועדה לאפשר למי מי שרצה בכך ועמד בתנאים לרכוש דירה במחיר סביר והלוואות משכנתא מהממשלה.

ואכן, הוריי רכשו דירה בשיכון עממי, ובשנת 1955 נכנסנו לביתנו החדש. הדירה היתה בת שנים וחצי חדרים, עם שתי מרפסות והיא נחשבה לדירה "מרווחת".

בין השנים 1949-1959, היתה תקופת צנע בארץ, מדיניות הקיצוב היתה מדיניות כלכלית, שהנהיגה המדינה. הסיבה העקרית והמרכזית היתה קליטת העלייה הגדולה, בכמות חסרת תקדים של עולים חדשים. העולים הגיעו בחוסר כל ובמקביל באותה תקופה, התנהלה גם מלחמת העצמאות, שעלתה כסף רב. המדינה היתה צעירה ולא היתה ערוכה למצב כזה, וכמובן, לא היו יתרות מטבע חוץ. היה חשש גדול שאם לא תונהג מדיניות קיצוב יעלו המחירים של מוצרי המזון. המטרה היתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.

משפחתנו שובצה לצרכניה שהיתה במתחם מגורינו וקבלנו את מוצרי המזון הבסיסים, על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוצבו לנו בפנקס אישי לצורך זה. להשלמת המחסור במוצרי מזון היינו מקבלים חבילות שי מהמשפחה וקרובים בחו"ל, בעיקר ארצות הברית וברזיל. בחבילות היו מוצרי מזון והפתעות שלא נראו כמותם כגון: נס קפה, ציקורייה שהיתה תחליף קפה, שהיה עשוי מקליפות דגנים קלויים ודחוסים והיו ממיסים אותם במים רותחים ומקבלים משקה כהה דמוי קפה בטעם שהיה רחוק מאוד מלהיות קפה. כמו כן, היו קופסאות בשר משומרות ודברי הלבשה שונים.

המחסור במזון יצר שוק שחור למוצרי מזון ולמוצרים שהיו קשים להשגה ונתנו בהקצבה, בשוק השחור אפשר היה להשיג במחיר מופקע בשר, עופות ביצים ומוצרים שונים. הצנע הוגמש בהדרגה לאור מדיניות כלכלית חדשה ועליות מחירים. אבל למרות שביטלו חלק מההגבלות המשכנו להשתמש בתלושים בשימוש יומי. משטר הצנע בוטל סופית בשנת 1959, כשפנחס ספיר שר המסחר דאז, הודיע על קץ המדיניות. אגב, השר הממונה לתפקיד הקיצוב היה דב יוסף.

לבית הספר היסודי הלכתי במשמרת שנייה, לא היו מספיק כתות, לכן, התחלתי ללמוד בשעה 12:00 בצהרים עד השעה 16:00.

זה היה במבצע קדש, מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל בריטניה וצרפת לבין מצרים בין 29/10/56 לחמישה בנובמבר 1956. במהלך המלחמה, כבש צה"ל את חצי האי סיני במלחמה פינתה ישראל את כל השטח הנכבש.

שכונתנו היתה מגוונת מעורבת ומוצלחת מאוד גרו עולים שהגיעו מבולגריה, רומניה, צכיה, פולין, לוב ועוד ..רוב הילדים היו בגילאים זהים.

ברוב שעות הפנאי שחקנו במשחקי חצר: מחבואים, תופסת, אחת שתיים שלוש דג מלוח, קלאס, חמור ארוך, דודס, גוגואים (גרעיני משמש), קפצנו בחבל וגם בשני חבלים. בימי החורף, נפגשנו בחדרי המדרגות או בבתים ושיחקנו במשחקים, שבני זמנכם לא משחקים: משחקי קופסא, דוקים, חמש אבנים, סבתא סורגת, פרה עיוורת. אספנו בולים, מפיות, ייבשנו פרחים, בין דפי הספרים. אכלנו "חובזה" ומצצנו חמציצים, בקיץ המתנו למוכר הסברס, "גידיאליה" על המקל, ומלינה מסטיק (סוג של  סוכריית טופי) אכלנו גלידה מסטיק ו"מלבי קיימק". ניהלנו ספר זכרונות, שהיה לו מנעול ומפתח. היינו מנויים בדבר ילדים והארץ שלנו והיו לנו חברים לעט. לא היתה טלוויזיה ולא מחשבים ולא טלפון סלולרי וגם לא טלפון קווי. לטלפון קווי המתנו מספר שנים. התכנסנו כל המשפחה ליד הרדיו עם העינית הירוקה המרצדת ושמענו חדשות והמדור לחיפוש קרובים. חברים של הוריי היו מגיעים ללא התרעה מוקדמת, שלחנו כרטיסי ברכה לראש השנה עם תמונות עם "זהבים ונצנצים". הלכנו לצופים ויצאנו למחנות קיץ, בתיכון הלכנו למסיבות סלוניות, יצאנו לגדנ"ע ולשרות לאומי. בשבת היינו הולכים ללונה פארק ביפו, לגן החיות הישן, למדנו לשחות בבריכת גלי גיל.

הילדות השאירה זכרונות מתוקים וכשבגרנו התגעגענו לילדותנו.

הזוית האישית

עומר: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא במהלך המחצית/סמסטר, למדתי סיפורים ודברים חדשים על סבתא ואין ספק שעכשיו אני יהיה מצטיין על שאלון של סבתא. אני מאוד ממליץ לילדים ומבוגרים לעשות את תהליך זה כי זה יאפשר ללמוד המון על סיפורם של המבוגרים ולהיות איתם יותר בקשר. ומחכה מאוד להמשיך את התהליך.

שושי: נהניתי מאוד לעבוד עם נכדי עומר, לספר לשתף ולתעד את זיכרונות ילדותי. שמחתי שנפל בחלקי להיות חלק מהתהליך, לפגוש אנשים חדשים ולחוות את סיפורם האישי. ממליצה לכל מי שיזדמן לו לחוות ולקחת חלק בתהליך הרב דורי, שיפנה לו זמן, זו תרומה גדולה לדור הצעיר ובכלל.