מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זכרונות ילדות מרוסיה הקומוניסטית

הסבתא לובה מספרת לנכדתה דבורה
סבתא לובה בת שנה וחצי בלנינגרד
סיפור חייה של לובה גורליק

למשפחת מרוזוב, נולדתי בלנינגרד שברוסיה בשנת תשצ"ז.

אני רוצה לספר לכם על משהו מיוחד מאד שקרה לי בילדותי, משהו שקשור ללימוד בביה"ס. זה קרה בעיר הגדולה העתיקה סמרקנד אשר באוזבקיסטן. מה פתאום אני נמצאת באוזבקיסטן, בתוך מרכז אסיה?
אני הלא נולדתי בעיר האירופאית פטרבורג (הידועה היום בשם סנט פטרבורג), אשר אז נקראה לנינגרד?
השם לנינגרד רומז קצת על פתרון השאלה הזאת. שם העיר המיוחדת, היפהפייה הזאת, שנבנתה ע"י הצאר הרוסי פטר ונקראה על שמו, הוסב ע"י הקומוניסטים לשם לנינגרד כדי לתת כבוד לאחד המנהיגים המרכזיים של המהפכה הרוסית. זה אומר שהסיפור שלי קרה בתקופה שהקומוניסטים שלטו ברוסיה בכל עוצמתם.
תמונה 1
    סבתא לובה בת שנה וחצי בלנינגרד
בשיטה הקומוניסטית אין מקום לאמונה באלוקים, אין מקום לקיום מצוותיו של הבורא, אין מקום לאנשים שרוצים לעבוד את השם. אסור ללמוד תורה, אסור להתפלל בבית הכנסת, אסור לשחוט ולאכול אוכל כשר, אסור למול את הבנים, אסור לשמור שבת, אסור להתאסף ולהתוועד, אסור להיות קשור לרבי. אסור להיות חסיד חב"ד.
ומי שעובר על האיסור נענש קשה מאד – גולה לסיביר להרבה מאד שנים. ואם הוא מארגן לימוד תורה או התכנסות לתפילה או להתוועדות – הוא מוצא להורג!
סבא שלי, רבי אלחנן דב מורוזוב, היה המזכיר של האדמו"ר השישי לשושלת חב"ד- הריי"צ. כאשר הרבי עזב את רוסיה הוא היה בין החסידים המנהיגים שארגנו חיים יהודיים עבור חסידי חב"ד וכל יהודי שרצה להתחבר אליהם: ישיבות במחתרת, שחיטה כשרה, מקוואות… בשנת 1938, שנת תרצ"ח, הקומוניסטים עצרו והוציאו להורג עשרה מגדולי החסידים שהנהיגו את חסידי חב"ד.
בין עשרה הרוגי מלכות אלה היה גם סבא שלי. גם כל בניו של סבא היו חשודים בפעילות נגד הקומוניזם.
הרשעים עצרו אחד מדודיי, מוליע (שמואל) ורצחו אותו במכות בתוך החקירות האכזריות. אבי הצליח לברוח.
זה היה ממש נס. השוטרים הגיעו לדירת המשפחה בהפתעה, אך אבי הספיק לצאת בכניסה האחורית של הבית בן ארבע הקומות. השוטרים ערכו חיפוש מדוקדק בכל הבית. הם חיפשו איזושהי עדות לנוכחותו של אבי. כל דבר שהיה שייך לאבי אפשר היה להסביר שהוא שייך למישהו אחר מבני המשפחה, אבל הייתה בבית תעודת הזהות שלו! אם השוטרים ימצאו אותה כל המשפחה תסבול!
אמי, בתושייתה הרבה, דחפה את תעודת הזהות של אבי לתוך שקית עם מלח שהייתה תלויה מעל תנור החימום. (בגלל לחות האוויר הגבוהה תמיד בלנינגרד המלח תמיד נרטב ורק בחום שמעל התנור הוא נשאר יבש). את שקית המלח השוטר רק מישש מבחוץ ולא פתח אותה. בזכות הנס הזה אבי נשאר בחיים, אבל מאז החיפוש הוא נאלץ לברוח מן העיר ולהסתתר תחת שם בדוי, בכל מיני מקומות. בסוף הוא מצא מקום שקט ליד מוסקבה ואנחנו, אמי, אחי ואני נסענו אחריו, והשתכנו שם.
תמונה 2
סבתא לובה עם אחיה דוד בסמרקנד
בסתיו שנת 1941, תחילת תש"ב, הגיעו הגרמנים עד מוסקבה והפציצו את העיר. כמעט כל התושבים עזבו את מוסקבה וגם משפחתנו ברחה משם אל המזרח הרחוק. גם שם לא שקטנו ולא נחנו, עברנו ממקום נידח אחד לאחר  וכך הגענו, לקראת סוף המלחמה בשנת 1945, תש"ה, לסמרקנד.
ובכן עכשיו אתם יודעים מה פתאום אני בסמרקנד.
ההתמודדות עם בבית הספר או בלי בית הספר?
ובכן אחרי ההקדמה הזאת אפשר לספר על הקשר שלי, או חוסר הקשר שלי עם בית הספר. אחד החוקים החשובים של המשטר הקומוניסטי היה חוק החינוך:  כל ילד חייב ללמוד בבית ספר, החל מגיל שבע.
הילדים חייבים לקבל את החינוך "הנכון", שיהיו קומוניסטים נאמנים! לאנשי חב"ד, שחינוך הילדים על טהרת הקודש היה אצלנו הנושא החשוב ביותר, הייתה בעיה קשה: אם הילדים ילכו לביה"ס הם יצטרכו לחלל שבתות וחגים, להתרועע עם חברים גויים ולקבל השפעות ודעות של החינוך הקומוניסטי.
בחינוך הקומוניסטי עשו כל המורים מאמץ בלי הפסקה להרגיל את הילדים לחשוב שמי שנותן להם הכל זה… המנהיג היחיד, הכי חכם בעולם, הכי טוב בעולם, שאליו הם חייבים להיות מסורים בלי גבול "שמש העמים" – סטאלין!
בגן הילדים כל בוקר הגננת העמידה את הילדים לפניה וקראה: "ילדים, מי נותן לנו את הלחם?" וכל הילדים ענו יחד בקול: "אבא סטאלין!" ורק אז היא חילקה להם את ארוחת הבוקר. זה נכנס לנשמה, זה נדבק. בכתות הגבוהות יותר היו הילדים מגויסים לארגוני נוער. כאן חינכו אותם למסור את נפשם עבור המולדת ועבור המנהיג, סטאלין. במקראה של כתה ד' קראו הילדים ספור על ילד גיבור. הוא היה כל כך מסור לסטאלין ולמפלגה, שכאשר הוא ראה שהוריו אינם נאמנים כל כך כמו שלימדו אותו, והם שומרים לעצמם איזה רכוש פרטי  – הוא הלשין עליהם למשטרה, וההורים "הבוגדים" הוצאו להורג.
זהו ילד גיבור, נאמן למפלגה הקומוניסטית, נאמן ל"אבא סטאלין"! אם, חלילה וחס, ילד יהודי טהור יימצא בתוך שטיפת המוח האדירה הזאת איך יוכל לעמוד נגד זה, איך ישמור על נפשו הטהורה מכל הטומאה?! ובאמת, הרבי הריי"ץ, לפני שנאסר והוגלה ואח"כ נשלח מרוסיה, דיבר אל החסידים בכאב נורא ודרש מהם למסור את הנפש, "לקפוץ לתוך האש", ולא לשלוח את הילדים אל תוך האבדון הזה. אבל אם הילדים לא ילכו לביה"ס והדבר יוודע לשלטונות הללו יכולים לאסור את ההורים על הפרת החוק, ולשלוח את הילדים לפנימי'ה, כדי שיקבלו שם "את החינוך הנכון". איזו סכנה גדולה ונוראה יותר?! זה היה המצב בימי ילדותי.
כשהגעתי לגיל חינוך, גיל 7 ,8, גרנו בעיירה טאג'יקית קטנה, שאחרינאו, שתי שעות נסיעה ברכבת מעיר הבירה של טג'יקיסטאן, סטאלינאבאד, היום דושנבה. הטדג'יקים היו ברובם מוסלמים, ולא שמרו על כל חוקי המשטר הקומוניסטי. גם המשטרה שם לא כל כך הקפידה עם האזרחים ולא כל כך בדקו מה עושה כל אחד ואחד. וכך לא שמו לב שיש שם שני ילדים, אחי ואני, שאינם מבקרים בביה"ס.
באותו זמן אבי, פנחס בר' אלחנן דוב מורוזוב, נפטר. בכל העיירה ההיא הייתה עוד רק משפחה יהודית אחת ולא היו עוד ילדים יהודים. אמי דאגה מאד לחינוכו של אחי איך ילמד להתפלל, איך ילמד תורה, איך יידע מה זה חסיד? בלית ברירה היא לקחה את אחי, ילד קטן בן שמונה, חלש בגופו וכל כך זקוק לחום של אמא, והביאה אותו לעיר סמרקנד אל משפחה של ידידים. זה היה רחוק מאד, יממה של נסיעה ברכבת, לא היו טלפונים, גם מכתבים היה קשה לשלוח ולקבל הניתוק היה גדול וקשה. אבל החינוך של הילד היה חשוב יותר מכל!
אנחנו, אמי, דודתי ואני הגענו לסמרקנד כמעט שנה אחרי אחי.
בסמרקנד העיר הגדולה הייתה קהילה גדולה של אנ"ש. אחי השתלב ב"חדר במחתרת", שארגנו שם אנ"ש, במסירות נפש עצומה. הדבר מתואר בספרי זיכרונות של אנשים רבים, וכן בסיפור לילדים "ילדים גיבורים" שכתבה אמנו, בלה גולומבוביץ זכרונה לברכה.
מה היה ה"חדר במחתרת"?
בביתה של משפחה בעלת מסירות נפש התאספו בשקט, אחד-אחד, ילדים אחדים. חסיד, שסיכן את חייו ומילא את רצונו של הרבי, הגיע לשם גם הוא בהסתר. הילדים ישבו סביב שולחן האוכל של המשפחה ולמדו מספרים מעטים. הספרים גמרא, משניות, סידורים היו מעטים מאד ובלויים, אבל אסור היה להדפיס ספרים כאלה, זה נחשב מרידה במשטר!
בחדר היו גם משחקים של ילדים. מישהו מהילדים עמד על המשמר ליד חלון הדירה, ואם הבחין בדמויות חשודות, מיד הודיע לילדים והם החביאו את ספרי הקודש והתפזרו על הרצפה זוגות או שלשות, כאילו הם משחקים בחמש אבנים, דומינו או דברים דומים. המלמד היה מתחבא, או חומק מן הדירה אם הצליח. לא תמיד הצליחו בהעמדת הפנים הזו. קרה שהמלמד נעצר, נשפט ונשלח לסיביר. קרה שגם ילדים נעצרו ונחקרו. הם למדו היטב מה מותר ומה אסור להם להגיד בחקירות האלה. עבור בנות לא ארגנו מסגרת מסוכנת כזאת. היו הורים שבחרו את האפשרות הרעה האחת ושלחו את הבנות לביה"ס. והיו הורים שבחרו את האפשרות הרעה השנייה שהבת תישאר בבית. כך בחרה אמי.
תמונה 3
כל יום אמי ודודתי הלכו לעבוד, אחי הלך ל"חדר" ואני נשארתי לבד בבית. כדי שאיש לא ידע שיש כאן ילדה שעוברת על החוק, הייתי מסתגרת בבית ולא יוצאת החוצה עד אחרי הצהריים, כשכל הילדים חוזרים מביה"ס. אמי לימדה אותי לקרוא ב"לשון הקודש" כדי שאוכל להתפלל ולומר תהלים. היא לימדה אותי גם לקרוא ברוסית וציידה אותי בספרי קריאה. דודתי לימדה אותי מלאכות יד שונות וכך היה לי די מה לעשות אחרי שגמרתי לסדר את הבית ולהכין אוכל למשפחה. כך התנהלו החיים במשך כמה חודשים.
תמונה 4
והנה יום אחד מופיעה בסביבה משלחת, שעוברת מבית לבית ובודקת האם הילדים מבקרים בביה"ס. (כנראה שגם האוכלוסייה האוזבקית לא התאמצה לשמור על החוק הזה). הם הגיעו גם לבית שלנו. מצאו אותי בבית לבד, לא לומדת. רשמו את שמי, גילי, הכתובת והשאירו הודעה לאיזה בי"ס אני חייבת להגיע.
מה עושים עכשיו?!
אמי לא נכנעה למציאות. היא מצאה דרך להרחיק את הגזירה. תוך ימים אחדים היא מצאה לנו מקום מגורים אחר. אספנו את מעט מיטלטלינו ועברנו לגור במקום החדש!
הבית הזה היה הרבה יותר קטן ועלוב לעומת הבית הקודם. הרצפה כאן לא הייתה מבלטות יפות כמו שם, אלא פשוט רצפת אדמה. כאן לא הייתי צריכה לשטוף ולנגב את הרצפה, אלא להפך להרטיב אותה במים, כדי שלא יהיה אבק. היה שם מקום למיטה אחת בלבד, ובלילה פרשנו מחצלות על הרצפה ועליהן הנחנו את המזרנים. לתפקידי הבית שלי נוספה עכשיו עבודה קשה מאד להעלות את המזרנים על המטה היחידה ולגלגל את המחצלות…
אבל ניצלתי מסכנת ביה"ס הקומוניסטי! עד סוף שהותנו ברוסיה הקומוניסטית, עד שהייתי בת עשר, לא ביקרתי בבית הספר אפילו יום אחד! זהו הקשר שלי, יותר נכון אי-הקשר שלי עם ביה"ס.
 הקשר הרב דורי, בשבילי – משוב של סבתא לובה גורליק

את הסיפורים על ימי ילדותי, נכדתי שמעה ממני בהזדמנויות שונות.  המסגרת המיוחדת של תכנית הקשר הרב דורי, הוסיפה משמעות וחשיבות רבה לתוכן. העובדה שהמורה, ביה"ס, משרד החינוך, המשרד לאזרחים ותיקים,  בית התפוצות – כולם מתעניינים במה שקרה לסבתא שלה בעבר הרחוק – נתן לדברים מימד נוסף, חברתי רחב.

 

התרחשה חוויה של  שייכות – לכיתה, לכל הסבתות שהעניקו לבנות את סיפורי העבר שלהן השונה והמעניין כל כך. לעם ישראל על גווניו הרבים והמיוחדים.

 

כל תלמידה יכלה להרגיש את עצמה חלק מההיסטוריה היהודית.

 

כמה זה הגדיל והגביהה אותן!

 

במיוחד בתקופה זאת, כאשר מתפתח סיכון שכל צעיר יתכנס לו לתוך הטלפון החכם שלו ויאבד את הקשר עם הסביבה. התכנית הזאת נראה לי חשובה מאד, כמגבירה את המודעות לערכי משפחה, לרצף ההיסטורי  ולקשר הבין – דורי.

תמונה 5

בהצלחה לובה גורליק, סבתא של דבורה לאה. 

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – קומוניזם וחינוך יהודי

העשרה

קומוניזם: "קומוניזם הוא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום ספרם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי".

האדמור הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון: "רבי יוסף יצחק שניאורסון, (י"ב בתמוז ה'תר"ם 1880 – י' בשבט ה'תש"י 1950); מכונה האדמו"ר הריי"צ הוא האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד ליובאוויטש, שעמד בראשה משנת ה'תר"פ (1920) ועד לפטירתו".

תשע"ה

מילון

שילטון קומוניסטי
עם קומו, החל השלטון הקומוניסטי בהטלת הגבלות על הפצת יהדות ברוסיה, נאסר לחנך חינוך יהודי ליותר משלושה ילדים ביחד והוטל חוק חינוך חובה בבתי ספר הממשלתיים, בתי כנסת ומקוואות נסגרו על ידי השלטונות והשחיטה הכשרה נאסרה. לצורך אכיפת החוקים הללו יסד הג.פ.או. (המשטרה החשאית של רוסיה[11]) את היבסקציה (המחלקה היהודית) שהורכבה מיהודים שירדו מהדרך וניסו בכל דרך לרדוף את מוסדות הדת, הללנו סתמו מקוואות, נעלו בתי כנסת, ריגלו ועקבו אחר כל מוסדות הדת על מנת לאסור את החסידים שהפעילו את השרותים הדתיים, אלו שנאסרו נגזרו עליהם שנות גלות רבות בסיביר עם עבודת פרך, ואלו שנחשבו ל"מסוכנים" יותר הוצאו להורג. אדמו"ר הריי"צ שלח שלוחים לכל מקום אפשרי על מנת לפתוח "חיידרים" מחתרתיים בעלי חינוך יהודי, כמו כן הזהיר את כל יהודי ברית המועצות שלא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים עקב הסכנה הרוחנית העצומה שבדבר למרות סכנת עונשי מאסר וגלות חמורים שהטילו השלטונות על אלו שעברו על החוק, כן פתח רשת ישיבות מחתרתיות בערים רבות בברית המועצות. בתקופה ההיא הוטל "מסך הברזל" שמנע כל אפשרות לעזוב את ברית המועצות.

ציטוטים

”לא המנצח שמח, אלא השמח מנצח כשאתה שמח- שמחה זו כוח שדוחפת אותך לעשייה חיובית “

”בין עשרה הרוגי מלכות אלה היה גם סבא שלי.“

הקשר הרב דורי