מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זכרונות ילדות במעברת חדרה

נתן כץ ויעל זיגמונד
נתן כץ ויעל זיגמונד
המעבר לתל אביב

נולדתי ב-15.6.1944 בעיירה בשם טצלבינסק, אשר נמצאת בברית המועצות לשעבר. העיירה היא עיירה שכוחת אל בסיביר, שהפכה ברבות הימים לעיר סגורה עם תעשייה צבאית. לעיירה זו הגיעו הוריי מפולין בעקבות החלפת שטחי האדמה בין גרמניה לבין פולין. היהודים עזבו את בתיהם ואת כל רכושם ונמלטו לאזור זה (מי שלא עשה זאת לא נשאר בחיים לספר על כך).

הוריי בחרו לקרוא לי בשם וולף מכיוון שלאחד הסבים שלי קראו כך והוא נספה בשואה. לימים, לאחר הצבא, החלפתי את השם לנתן. שם המשפחה שלי הוא כץ, זהו שם המשפחה המקורי ולא שיניתי אותו.

להוריי קראו יוכבד ואהרון ולאח שלי קראו נחמן. היה לי אח אחד. אמא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי היה מורה. כשהייתי בן שנתיים העבירו את כל הילדים לבתי יתומים של ארגון הג'וינט. כך הגעתי לבית יתומים, בעיר אולם ULM. לאחר שנה ההורים  לקחו אותנו והתמקמנו בעיירה שקראו לה טראוונשטיין, עיירה זו נמצאת על גבול גרמניה – אוסטריה. שם חיינו בבית גדול, כשאבא שלי ממשיך לעבוד כמורה. שם גם נולד אחי לאחר שגרנו שלוש שנים בעיירה. העיירה טראוונשטיין לא הייתה עיירה יהודית ולאחר המלחמה הכול היה שבור והרוס. אני לא מתגעגע לבית ההורים בכלל.

כשהייתי בן חמש בשלהי 1949 עלינו לארץ באוניה "מולדת". יצאנו מנמל טרייסט – TRIYST שבאיטליה והגענו לשער העלייה בחיפה. מחיפה נשלחנו במשאיות למשכננו החדש – מעברת אוהלים ליד חדרה.

 

החיים במעברה

במעברה קיבלנו אוהל אחד לשתי משפחות. בחצי אוהל השתכנה משפחתי ובחצי האוהל השני השתכנה משפחה שעלתה מרומניה. חילקנו את האוהל לחצי עם סדין.  אבא שלי דיבר עברית אז לא הייתה לנו בעיה. גם המפגש עם אנשים מארצות אחרות לא היווה בכלל בעיה. אני עדיין זוכר את פנס שלושת הצבעים שהבאנו מגרמניה ונעלם לי באוהל. המעברה הייתה מקום מאוד עלוב, עם שלוליות של מים, בוץ, שירותים מחוץ לאוהל, ולהתרחץ היה אפשר רק בחוץ. שיחקנו בצעצועים שהכנו  לבד והיינו הרבה בשלוליות. לאכול, אכלנו בצריף שיועד לכך. ולמרות שהכול היה מאוד עלוב – לאף אחד לא היה אכפת. למבוגרים היה חלום להגיע לארץ ישראל וכל השאר התגמד לעומת הגשמת חלום זה. במעברה לא היה בית ספר אבל היה גן. מאוהלי המעברה, שאליה הגעתי בגיל חמש, עברנו לאחר מספר חודשים לצריף ומשם עברנו לדירת חדר וחצי (הייתי בן שש וחצי), שהוריי הצליחו לקנות בשכונת ברנדס בחדרה. בשיכון התנאים היו הרבה יותר טובים, היו קירות, מקלחת ושירותים. למרבה המזל אבי היה מורה וכך מצא במהירות עבודה.

 

ילדות

בגיל שש וחצי למדתי בבית הספר בית חינוך  ע"ש "ארלוזורוב" בחדרה. בית הספר היה ליד שכונת נחליאל שבחדרה, שם אבא שלי היה מורה. למדנו כמו שאתם לומדים. אהבתי מאוד חקלאות ולא קראנו למורה בשם הפרטי שלה. המשמעת הייתה חזקה מאוד והעונשים היו הוצאה מחוץ לכיתה או שהעמידו בפינה ומזמינים את ההורים לשיחה. את הדרך לבית הספר עשיתי ברגל במקום לנסוע באוטובוס, ובכסף שחסכתי מכך שהלכתי ברגל הייתי קונה לעצמי גלידה או חוסך כסף כדי ללכת לצפות בסרט בקולנוע, שהיה בחוף הים.

בשיכון הייתה לנו חלקת אדמה מסביב לבית, שבה גידלנו ירקות וגם גידלנו תרנגולות מהן היו לנו ביצים. בכניסה לשכונה הייתה צרכנייה. האזור היה אזור של תושבים ותיקים ומבוססים יותר. אני גם זוכר את התקופה של סלילת הכבישים באזור. כאשר הייתי רוכב על האופנים בלי הרמה (שהבאנו מגרמניה) נפלתי ונחבלתי מהחצץ שכיסה תמיד את שכבת האספלט שבכביש. הפציעות האלו הצריכו טיפול במרפאה שהייתה בשיכון ותמיד הגעתי לבדי. כשהאחות שאלה אותי מדוע אני מגיע לבדי, עניתי שהוריי נמצאים בת"א ואני נשארתי לטפל בחצר, להאכיל ולהשקות את התרנגולות.

 

המעבר לתל אביב

לאבי הייתה אחות בשם חוה שעלתה לארץ הרבה לפנינו והיא גרה ברמת גן. ובכיתה ה' כשאני בן 11 בשנת 1956 הוריי החליטו לעבור לתל אביב על מנת להיות יותר קרובים לאחותו של אבי. בתל אביב גרנו בבניין מגורים בשכונת יד אליהו.  באותה תקופה פרצה מלחמת סיני (קדש) והיינו צריכים לרדת למקלטים בהישמע האזעקה.

בתל אביב בשכונת יד אליהו התחלתי ללמוד בבית ספר "החיל", שנמצא בשכונת התקווה, ושם היה מנהל שהיה אדם קשה מאוד שהתעלל בנו. ביררתי עם אבא שלי היכן מתלוננים על המנהל ולאן הולכים במקרה שכזה. ואז ארגנתי שביתת תלמידים שצעדה לכיוון משרד החינוך ביפו. כמובן שסילקו אותי מבית הספר הזה, אבל גם את המנהל, וכמובן שגרמתי עוגמת נפש לאבא שלי. הייתי חייב להחליף בית ספר ולכן עברתי לבית ספר "גיבורי ישראל" שהיה קרוב יותר לבית.

הרבה מבית הספר הזה אני לא זוכר, אבל אירוע אחד כן נחרת בזיכרוני. למדו איתנו ילדים של עובדי השגרירות האמריקאית, במלחמת סיני הילדים האלה לא באו לבית הספר. כשביררנו למה אמרו לנו שבגלל המלחמה – ממשלת ארצות הברית חייבה אותם לעזוב את הארץ ולעבור לארצות הברית. אחרי המלחמה הם חזרו לישראל. כמובן שהסתכלנו אליהם במבט כועס. כבר אז הבנתי שלחיות בארץ לא יהיה קל. אני זוכר איך לקחו אותם באמצע היום מבית ספר. ב"גיבורי ישראל" הרגשתי יותר טוב והייתי שם עד התיכון. הייתה שם הרגשה לבבית וחופשית.

תמונה 1
יד אליהו 1955

זיכרונות מבר המצווה

בגיל  13, כאשר חגגתי בר מצווה, הבאנו מבית הכנסת שני ספסלים ושולחן ושמנו אותם בחדר הגדול של הבית ולשם באו חברים של ההורים שלי ששרדו את הנאצים, ובבוקר מוקדם רכבתי על האופניים לבית חרושת לקרח על מנת להביא קרח.  את הקרח שמנו באמבטיה ושם שמו את המשקאות כדי שיתקררו למסיבה. בתשע וחצי הלכנו לבית הכנסת לעליה לתורה ושם קראתי את ההפטרה. הרב שלימד אותי את ההפטרה עשה זאת בהתנדבות. בצהריים  כולם התכנסו בבית.

עוד סיפור מיוחד אני זוכר, כשהבאתי את הקרח מבית החרושת לקרח הייתי צריך לעבור בשכונה בעייתית, ניסו לתפוס אותי וללכת איתי מכות, אבל איך שהוא הצלחתי להסתדר והגעתי לבר מצווה שלי בזמן .

אני זוכר גם שבשבת לארוחת צהריים תמיד היה דג ממולא (גפילטא פיש), את הדג קנו ביום חמישי ושמו אותו באמבטיה בתוך מים כדי שימשיך לשחות עד שיבשלו אותו. כאשר היינו אוכלים את הדג בשבת בצהריים  אמא שלי הייתה אוכלת את הראש של הדג וזה לקח זמן ואני תמיד מיהרתי למשחק הכדורגל אז הייתי מנדנד לה  שתסיים לאכול מהר…

מסיבות ימי הולדת לא היו לנו ואת החגים חגגנו עם חברים של ההורים ששרדו את השואה, ואם היו להם ילדים היינו מתארחים אצלם.

 

שירות צבאי

בשכונת יד אליהו ביליתי את ילדותי עד גיוסי לצבא. התגייסתי בגיל 18 והייתי סמל מחלקה בנח"ל ואז עברתי לנח"ל מוצנח. שם שירתי כלוחם עד לשחרורי מהצבא. התקופה הייתה יותר שקטה מהיום, היו פעילויות מבצעיות, אבל בקנה מידה קטן יותר. למזלנו לא היו מלחמות גדולות. בסוף השירות הצבאי חזרתי לחבריי מתנועת הנוער שהביאו גרעין השלמה לקיבוץ עירון בגליל העליון.

 

הזוית האישית

נתן סיפר לנכדתו על ילדותו ועל החיים במעברה ובתל אביב, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בשנת תשע"ח בבית ספר אשכולות, בנימינה.

 

מילון

ברית המועצות
ברית המועצות ידועה גם בראשי התיבות СССР. בתרגום לעברית: ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות [הייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ-15% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני מזרח אירופה וצפון-מרכז אסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הייתה אחת משתי מעצמות-העל בעולם (יחד עם ארצות הברית). ברית המועצות הוקמה ב-30 בדצמבר 1922 בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה הסובייטית, ובלארוס הסובייטית, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה הסופית ב-25 בדצמבר 1991. בשטחים שהשתייכו לברית המועצות חיים כ-100 עמים שונים.

ארגון הגוינט
ג'וינט או בשמו המלא: American Jewish Joint Distribution Committee, הוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. הוקם בט' בכסלו תרע"ה, 27 בנובמבר 1914 על ידי מיזוג שלושה ועדים לסיוע שהיו נפרדים עד אז

ציטוטים

”במלחמת סיני הבנתי שלחיות בארץ לא יהיה קל “

הקשר הרב דורי