מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1958 למשפחת צאירי בזכרון יעקב.

ההורים שלי נולדו בארץ והסבא והסבתא משני ההורים הגיעו ילדים קטנים מתימן. ההורים של אבי הגיעו ישר לזכרון וסבי עבד שנים רבות בבית אהרונסון. ההורים של אמי יושבו במושבה יבניאל שליד הכנרת.

סיפור עצוב שריחף כל הזמן על המשפחה של אמי היה סיפור הטביעה בכנרת של שישה נערים. ילדי המושבה יבניאל היו מתאספים כולם והולכים ברגל לכנרת מדי פעם. באחד הפעמים הכנרת (שעד היום ידועה כמסוכנת מאוד) סערה ושישה נערים (ובניהם אחיה בין השלוש עשרה של אמי) שהיו במים נסחפו וטבעו בזמן ששאר הילדים ובניהם אמי ואחיה צפו במתרחש. זה היה אירוע ששינה את חיי המשפחות מקצה לקצה. במשפחתה של אמי נחרטה צלקת שלא נשכחה עד היום. ההורים של אמי נעשו לאנשים עצובים וסגורים ולנו כילדים בקושי נתנו לנסוע לים ולבלות בו.

זכרון הייתה מושבה קטנה. כולם הכירו את כולם. אפשר היה לשחק ברחוב כי לא עברו הרבה מכוניות. המשחק שהכי אהבתי היה עם כדור, כל אחד עמד מול השני על המדרכה, והיה צריך לפגוע עם הכדור בשפת המדרכה, אם הוא היה קופץ בחזרה אם היו מצליחים. באותו הזמן לא היה טלוויזיה, או מחשב. רק בגיל עשר ההורים שלי קנו את הטלוויזיה הראשונה שהשידורים בה היו בשחור – לבן.

אני למדתי בבית ספר ני"לי שהיה בית הספר היחיד הממלכתי בזכרון (חוץ מבית הספר הממלכתי דתי יעב"ץ). בית הספר היה קטן בהרבה ממה שהוא עכשיו. היו רק שתי כיתות בכל שכבה ולמדו עד כיתה ח'. כל המורות היו תושבות זכרון שהיכרו אותנו עוד שהיינו בגן. אבי שהיה עובד ציבור הכיר אותן באופן אישי. מנהל בית הספר היה זאב ניידרמן שהיה שכננו. אחר כך החליף אותו יעקב מזרחי. אני זוכרת את זאב ניידרמן בתור דמות קשוחה שהיינו רוחשים לה כבוד גדול.

בתמונה: המנהל זאב ניידרמן עם ראש המועצה יעקב לוי

לבית הספר היינו מגיעים ברגל, חוצים את חורשת "לנגה" עם כל ילדי השכונה. בבית היינו ארבעה ילדים שכולם למדו בני"לי. הייתה לנו קרבה מאוד גדולה עם המורות שהיו מבקרות את התלמידים בתדירות גבוהה בשעות אחרי הצהריים. הדברים שהכי זכורים לי מבית הספר הם טקסי החגים שהתקיימו (ליל הסדר ושבועות). בכל שנה היה מתקיים באולם הספורט ליל סדר חגיגי עם כל ילדי בית הספר, ובהם היו מזמינים כמה מהוריהם של התלמידים. את האולם היו מקשטים בפרחים והילדים היו מקריאים מהאגדה. בקריאה היו משלבים שירי אביב שהתלמידים היו שרים סולו. לי היה כנראה קול יפה וכל שנה ביקשו ממני לשיר שירי סולו, מה שריגש אותי מאוד, וכשהייתי שרה הקול שלי היה רועד מהתרגשות.

בשבועות היינו צריכים להכין טנא עם פרחים ופירות. כל הילדים לבשו זרים על ראשם שהכינו בביתם. כולם היו לבושים בבגדים לבנים ונפגשו בגן טיול.

בתמונה: אני בטקס חג השבועות

עד היום אני בקשר טוב עם חברי הילדות.

חרוטים בזיכרוני גם ימי הספורט שהתקיימו כל שנה במגרש מכבי בזכרון. היו מכינים מתקנים שהיינו צריכים לעבור בהם עם מדידת זמן. היום ספורט שאני הכי זוכרת התרחש בכיתה ה'. ביום ספורט זה המנהל ניידרמן הפסיק לפתע את היום ספורט והודיע ברמקול בבכי רב שראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (לוי אשכול) נפטר בפתאומיות מהתקף לב בזמן כהונתו. כולנו היינו שרויים בתדהמה ובעצב רב.

בנוסף זכורה לי התקופה שלפני מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה הייתי בכיתה ג'. ביצענו תרגילים של ירידה למקלטים והכנו את כל כיתות בית הספר. על שמשות החלונות הדבקנו ניירות דבק עבים וחזקים מפני שחששו שאם תהיינה הפגזות השמשות לא תתנפצנה. בזמן המלחמה ישנו במקלט, למרות שבסופו של דבר לא היינו זקוקים לו מפני שהמלחמה הייתה קצרה ונגמרה בניצחון גדול של מדינת ישראל.

שכבת כתות ח' בבית הספר ניל"י

זאת הייתה ילדותי המאושרת במושבה זכרון יעקב.

הזוית האישית

רון: היה לי ממש נחמד להשתתף בפעילות הזאת. למדתי המון על עברה של זכרון יעקוב.

אודליה: תענוג אמיתי לעבוד עם רון ולהיזכר בילדותי.