מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בת 7 אחותי חנה שהייתה אז בת 18 אמרה לי  כי עליי ללכת לבית הספר ורשמה אותי לבית הספר "אליאנס". למדנו "גיאוגרפיה", "היסטוריה", "מתמטיקה", ומדעים" ולפעמים היה מורה שלימד אותנו להתפלל

"שמע ישראל". בהפסקות היינו משחקים בקלאס , גוגואים, חמש אבנים וחבל. המשמעת בבית הספר הייתה

מאוד חזקה, כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה כולם היו עומדים. אף אחד לא העז להתחצף או לא לעשות את

מה שהמורה אומרת, כולם ידעו שאם מדברים באמצע השיעור או לא מקשיבים למורה מקבלים עונש, ועונש

פרושו היה לעמוד בפינה או שהמורה הייתה מכה עם סרגל על הידיים וזימון הורים….

המנהלת שלנו הייתה מאוד קשוחה. הייתה לה צליעה קלה ברגלה ולכן הייתה הולכת עם מקל. אם ילדים היו משתוללים בחצר ועושים בלגן המנהלת הייתה מרימה את המקל למעלה לעבר הילדים, וזה היה מרתיע את

הילדים. היה לנו חדר אוכל בבית הספר, אך כיון שלא היה לבית הספר תקציב האוכל לא ברמה מספקת. אני

זוכרת, במיוחד שהיו לוקחים אותנו לקייטנה בקזבלנקה למשך חודשיים.

היינו עושים הכול בקייטנה. אוכלים, ישנים, ואפילו את הבגדים כיבסו לנו שם. היינו משחקים בקייטנה הרבה

מאוד וגם היו לוקחים אותנו לים. ואת הכול עשו לנו ללא תשלום. לאחר הקייטנה נשארתי קצת אצל דודתי

בקזבלנקה כיון שלא רציתי לחזור. לאחר חזרתי מבית הספר בשעות הפנאי הייתי עוזרת לאמי בעבודות הבית.

לא היה לנו מטבח לכן היינו מבשלים את האוכל על פחמים, אהבתי מאוד את האוכל שאמי הכינה.

בישלנו קציצות בשר ודגים ואפינו עוגות טעימות. במרוקו הכינו עוגות מאוד מיוחדות כמו ז'בן ועוגיות בוטנים.

נהניתי לצאת לשוק עם הוריי שהיו לובשים לבוש מיוחד כמו שאר האנשים במרוקו, אבי לבש תרבוש וג'לבייה

ואמי לבשה שמלות צנועות וכיסוי ראש. אהבתי לראות את כל השפע העצום שהיה בשוק "המלאח", להריח

את כל הריחות הטובים מכל החנויות ולראות את הצבעים המיוחדים בשוק.

ההכנות לשבת החלו מיום ראשון…בכל יום בשבוע היינו קונים כל יום משהו לכבוד שבת, ובשבת היינו מכינים

סעודה ולובשים בגדים חגיגיים. כשהגברים הלכו לבית הכנסת בשבת כל הנשים והילדים יצאו והתכנסו ביחד

בשכונה ונהנו להחליף חוויות אחת עם השנייה. לכבוד שבת התקלחנו בבית המרחץ וכך גם בימי החול כיון

שברוב הבתים לא היו מקלחות. כדי לכבס  הבאנו מים מהברז השכונתי. לא פעם היינו צריכים להמתין בתור

זמן רב. כיבסנו ביד ולהורדת כתמים קשים מהבגדים חיממנו מים וסבון בדלי נחושת וכך יצאו הבגדים נקיים.

כאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראל הייתי בת 11.

נישאתי בגיל 20 בחתונה גדולה ומפוארת אותה ערכנו בביתנו ששכרנו.

בעלי ז"ל הביא אנשים שיבשלו את כל האוכל בחתונה ובנוסף שילם כסף כדי שיתקנו את כל צינורות הביוב

בשכונה כדי שבחתונה לא יהיו תקלות. עשינו חתונה מפוארת וגדולה מאוד. לאחר נישואינו היתה לבעלי כמיהה

מאוד גדולה לעלות לארץ. בעלי תמיד אמר שהוא מוכן לעלות ללא רכוש, העיקר להגיע לארץ המובטחת.

חמש שנים לאחר מכן, בשנת ,1962 עלינו לארץ ישראל לאחר שהשארנו את כל רכושנו במרוקו. נסענו ממרוקו לאיטליה בספינה, ומשם במטוס לארץ. הגענו לשדה התעופה לוד ומשם נסענו במשאית לאשקלון.

ההתאקלמות בארץ וגידול הילדים עם עלייתנו ארצה חשנו בקושי הגדול  של ההתאקלמות בארץ. גרנו  בצריף

למשך 3 חודשים. החיים בצריף היו לא קלים. ישנו על מזרנים של קש,  לא היה לנו שירותים מסודרים או מקלחת. הייתי צריכה לעשות הכול בכיור אחד שהיה בבית. לקלח את הילדים בכיור לכבס בכיור וכמובן לשטוף את מעט

הכלים שהיו לי. מאחר ולא היה לנו רכוש משלנו נאלצתי להסתפק במעט צלחות ובשני סירים קטנים ופתיליה

כדי לבשל בהם את האוכל שהיה לנו. בשעות הלילה הסתובבו נחשים בצריף ,אני זוכרת את עצמי יושבת

ומשגיחה על הילדים מפניהם…

לפרנסתנו, שכר בעלי חנות צנועה של בשרים ועל האש. עזרתי לבעלי בהכנת סלטים ובשרים לחנות ובניקיון

החנות. ברוך השם, העסק הצליח ושגשג, בעלי חלק בנדיבות את סודות המקצוע לכל דורש, ועם הזמן מצבנו השתפר ועברנו לגור בבית רגיל בו אני מתגוררת עד היום. בהמשך אף ניהלנו חנויות לממכר שטיחים ותבלינים.

בשנה הראשונה לנישואי ילדתי את ביתי הבכורה בחודש שביעי . ולאחר מכן נולדו לי עוד שלושה ילדים.

ההתנהלות בבית הייתה טובה, הייתה לי עוזרת. המצב הכלכלי היה טוב וגידלנו את ארבעת ילדינו בכבוד.

במהלך השנים נולדו לי עוד 7 ילדים. אחר הצהריים הילדים היו עוזרים אחד לשני וכמובן שהיו נמצאים הרבה

בחנות של בעלי ז"ל. הם היו עוזרים לו בחנות צוחקים ושמחים לפגוש את האנשים שבאו לחנות.

הייתה זו חוויה מיוחדת לשבת יחד עם המשפחה המורחבת בשבתות ובחגים ולראות את כל הילדים סביב השולחן. הדבר היה מרגש ומגבש אותנו כמשפחה. על השולחן היו מטעמים שאני ובעלי ז"ל היינו מכינים יחד. בעלי תמיד

היה מקפיד לקנות בגדים וכלים מיוחדים  לכבוד שבת, ולפני פסח וראש השנה הקפיד על כך במיוחד, והיה קונה

לכל הילדים בגדים חגיגיים ויפים, דבר שלא היה מובן מאליו באותם זמנים.

לבעלי היה יחס מיוחד כלפי השבת, והדבר היה מתבטא בישיבה ממושכת של שנינו סביב השולחן ובאמירת

דברי תורה.  בזמן שהילדים כבר התחילו להתחתן המצב הכלכלי בבית היה טוב, לכן גם יכולנו לחתן אותם בכבוד. הבכורה ליזה התחתנה ראשונה. אחריה התחתנה אימה של אפרת נכדתי, ולאחר מכן רחל ז"ל ואחר כך פנינה. ברוך ה', היה ביכולתנו לחתן כל אחד מהם בכבוד, למרות הפרש הגילאים הקטן ביניהם.במהרה נולדו לנו הרבה נכדים והשמחה הייתה גדולה. גם הנכדים זכו להתארח בחנות של בעלי ולאכול מהאוכל המופלא שלו.

חלק מהנכדים כבר זכו להתחתן, וכיום כבר זכיתי לראות כבר 4 נינים.

אפרת מספרת על התכנית: "מאוד נהניתי מהמפגשים שלי ושל סבתי בביה"ס, למדתי והחכמתי  מסיפורי ההיסטוריה של המשפחה ועל קורותיה של סבתי ממרוקו ועד לישראל. בנוסף נהניתי ללמד את סבתי להשתמש במחשב, ועוד יותר נהניתי לראות שהצליחה ליישם את המיומנויות השונות."

סבתא מרים: "אהבתי להגיע לביה"ס של נכדתי היקרה, ולפגוש גם את חברותיה ולשוחח עימן. נהניתי מאוד

לשבת עם הבנות, לראות כיצד הן עובדות במחשב, לספר את סיפורי ולענות לשאלותיהן. התוכנית הייתה עבורי

חוויה מיוחדת."