מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא אריק שלי, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן", בביה"ס גנים, בגני תקווה.

בחרתי להתמקד בסיפור הבר מצווה, כי השנה אני ובנות הכיתה שלי חוגגות את חגיגת הבת המצווה.

 

פניתי לסבא שלי, אביו של אבי ושאלתי אותו איך הוא חווה בשעתו חגיגת בר המצווה שלו. סבא הביט בי וחייך

חיוך מסתורי."למה ועל מה החיוך?" שאלתי.

אני: האם חגגת את אירוע בר המצווה? סבא: לא הייתה לי חגיגת בר מצווה. אני: למה לא הייתה לך חגיגת בר מצווה? סבא: לא הייתה לי חגיגת בר מצווה בגלל שאבי חלה ולקה בהתקף כאב בכליות. היו צריכים להוציא לו אבן מהכליה. לא היה זמן לזה, כי כולם היו עסוקים באבי, ולאמי לא היה כוח לכך. אני: אתה רוצה לעלות לתורה? סבא: בעבר לאחר ניתוח קשה, היה על המנותח לשהות בביתו להחלמה מספר חודשים. לאחר שחרורו

של אבי מבית החולים, כבר עברו חודשים. במצב דברים זה, כבר היה לדעתם, של סבא והוריו מאוחר מידי לחגוג חגיגת בר מצווה. סבא: "עדידי" ,  האם את יודעת מה זה אומר לעלות לתורה? אני: לא כל כך… סבא: לעלות לתורה פירושו, לעמוד ולהבטיח הבטחות למשך החיים כמו, כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח…אני הגעתי למסקנה שאני כבר מקיים את כל המצוות,  אז לאנורא שלא עליתי לתורה. 

  

סבא מספר:  "אני לא עליתי לתורה והורי לא קיימו חגיגה מיוחדת עבורי, אולם בגיל 13 שנים, זכיתי לקיים אחת המצווה החשובות בעשרת הדיברות".

הסקרנות אכלה בי ושאלתי בקוצר רוח: "נו מה קרה?, למה? למה לא עלית לתורה? מדוע הוריך לא עשו לך

מסיבה יפה? "סבא השיב: "כאשר התקרב מועד בר- המצווה שלי, פניתי לאחד השכנים שגר ליד בית הורי

וביקשתי עזרתו בלימוד ההפטרה וכך היה. אולם, כחודש לפני המועד החשוב , לקה אבי בהתקף כליות קשה

והוא הובהל לבית החולים. הרופאים קבעו שנוצרה אבן באחת מכליותיו, נתנו לו תרופות לשיכוך כאביו ושלחו

אותו לנוח בביתו לא לפני שקבעו לו מועד לאשפוז חוזר ולניתוח.

ידעתי, סיפר סבא, כי להורי לא תהיה סבלנות לטפל בארגון חגיגת בר המצווה. אודה על האמת, קינאתי אז

בחברי שסיפרו את הרשמים והחוויות שעברו עליהם במהלך ההכנות לקראת "היום הגדול". ידעתי מה מצבו הבריאותי של אבא ולכן נמנעתי מהטרדת הורי בשאלות מה יהיה גורל מסיבת בר- המצווה שלי. פשוט, ניסיתי להתעלם מכך, כדי לא לצער את הורי. לכן גם לא שיתפתי אותם בחוויות החברים שלי, כפי שהם סיפרו לי.

לאחר זמן, התברר לי כי בנם של השכנים, סיפר להוריו  על הצער בו אני חי לאחרונה ואימו לא התאפקה

וסיפרה זאת לאימי. שבוע לפני יום הולדתי, אבי אושפז בבית החולים והרופאים החלו בבדיקות אחרונות לפני

הניתוח. מובן שאמא הייתה כמעט כל יום ליד אבא כשהיא מנענעת את אחותי הקטנה בעגלה. אני הלכתי לבי"ס וחזרתי לבית ריק. הכנתי לעצמי ארוחה קלה ובערב, כאשר אמא חזרה מבית החולים, כל שיחתנו התרכזה

רק במצב בריאותו של אבי ובניתוח ההולך והקרב. לא ניסיתי לשוחח על עניין בר המצווה שלי. יומיים לפני שמלאו

לי 13, אבי נותח.

באותו יום נסעתי לבדי מבית הורי בקריית חיים לבית החולים בחיפה.  באותו יום לא הצלחתי לפגוש את אבי,

כיוון והוא הועבר להשגחה רפואית "בחדר טיפול נמרץ" ולשם לא הרשו להכניס מבקרים. יומיים אחרי הניתוח,

בדיוק ביום בר המצווה שלי, עלה בידי לפגוש את אבי ששוחרר "מהטיפול הנמרץ" והוחזר למחלקה.

עמדתי ליד מיטתו והסתכלתי בתדהמה באיש החזק שהכרתי. אבא שכב חיוור ועיניו עצומות. מעל מיטתו

היה תלוי מתנדנד בקבוק זכוכית אשר מתוכו טפטפו טיפות נוזל שעברו באמצעות צינורית אל תוך הוריד שלו דרך

מחט  שנתקעה בידו. אמא ישבה סמוך למיטה וניגבה את פניו של אבא במטלית לחה. איש מהם לא דיבר.

כל אחד מהם היה שקוע בעצמו. עמדתי ליד מיטתו של אבא וחשבתי בליבי:

"איזה יופי של חגיגת בר- מצווה יש לי."

הדמעות חנקו את גרוני. פתאום אבא פקח את עיניו, הביט בי במבט מיוסר, לפת את ידי

ולחש בקול רועד: "מזל טוב" .

הבנתי שלמרות כאביו, אבא לא שכח מהו היום הזה עבורי…חייכתי אליו ואמרתי בקול חנוק: "הכל בסדר אצלי,

העיקר שתחזור הביתה אלינו מהר"…אבא חייך קלות ורמז לאמא.

היא קמה ממקומה, ניגשה לשידה ליד מיטתו, פתחה את המגירה, הוציאה מתוכה קופסא מוארכת,

שמה אותה בידי ונשקה לי.

פתחתי את הקופסא ובתוכה מצאתי שעון יד יקר. "זה מאמא ואבא ו… סליחה שלא קיימנו את טכס

הבר- מצווה שלך", אמרה אמא בקול חנוק…"

זאת לידיעתך": חייך סבא, "בימים ההם, שעון יד היה יקר מציאות ורק חלק מהמבוגרים ענדו שעונים".

סבא הוסיף:  "חשתי פיק ברכיים. אמא הזילה דמעות ואבא עצם עיניו אך ראיתי רטט בעפעפיו"…אינני יודע מהיכן שאבתי כוחות באותו רגע, אך מצאתי עצמי מחייך חיוך מאולץ אל הורי. 

חיבקתי את כתפה של אימי ובידי השנייה לחצתי את ידו של אבא.חייכתי אליהם ואמרתי: "תודה רבה, איזה

שעון מקסים". לאבא הוספתי ואמרתי: "אני רואה כי בשעון הזה יש גם תאריכון וזאת כדי שאוכל לבדוק באיזה

תאריך אתה חוזר הביתה מבית החולים; בשבילי זה חשוב יותר מכל חגיגה ומסיבת בר- מצווה".

ימים מספר לאחר מכן, כאשר חזרתי לבקר את אבא בבית החולים, הוא כבר התחזק וישב במיטה.

"נו, מה שלומך גיבור שלי ?": ניסיתי  להתחכם עימו. אבא הביט בי בעיניים רציניות  ואמר: "חגיגת בר- מצווה

לא חגגנו לך, אבל ביום הקובע, אתה קיימת את המצווה החמישית של עשרת הדיברות".

"מה היא ?": שאלתי.

"לך תבדוק בעצמך": הוא השיב בקול שלו ועמוק…כאשר חזרתי הביתה, חשתי מיד לפתוח את התנ"ך.

עלעלתי והגעתי לספר שמות, שם בפרק כ' בפסוק י"ב קראתי: "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך

על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך"

זה הסיפור שסבא שלי סיפר לי. אני אחגוג בקרוב את חגיגת בת- המצווה שלי אבל, את משמעות דבריו

של סבי בעניין עשרת הדיברות אזכור לעולם כי היא מחייבת גם אותי…