זיתים נראו לי כמו קקי של עיזים
כשהגענו לארץ נתקלתי בהרבה דברים חדשים
סיפור על השם הקודם: שמי
הוא פסיה אך כשנולדתי לא היה תיעוד בגלל מלחמת העולם השנייה לכן שאבי חזר מהמלחמה
הלך לרשום אותי והוציא תעודת לידה הפקידה שאלה לשמי אבא אמר פסיה הפקידה אמרה אין
כזה שם ברומניה אז אבי אמר רשמי מה שאת רוצה. אז היא אמרה: 'אימי יוזפינה ולכן יקרא
שמה יוזפינה'. אך כולם הכירוני
בשם פסיה וזהו שמי האמתי, על שם סבתי
הורי היו ציונים וכל חלומם
היה לעלות לא"י. כאשר הייתי בגיל תשע,
סוף כל סוף קבלנו אשרה לעלות לארץ הגענו
לארץ באנייה "טרנסילבניה " לנמל חיפה בסוף שנת 1950 דצמבר
[כסליו]. היה ים סוער מאד ואני הייתי בין החזקים והעמידים בפני הים
הסוער והחצוף שגרם לכל משפחתי האהובה ולכל הנוסעים השטים באנייה לבחילות. התרוצצתי
מאחד לשני בהגשת עזרה למרות שאני הייתי הראשונה שהרגשתי שהאנייה יצאה מהנמל וכנראה
גרם לי להיות הראשונה שהקיאה וזהו
כאשר הגענו לנמל חיפה אחרי שיט ארבעה ימים
לפנות בוקר כשעוד היה חשוך אמי העירה אותנו ובשמחה קראה "הגענו לארץ הקודש צאו
לסיפון וראו את ארץ ישראל ". ראינו מרחוק הר שכולו מואר באורות יפים. לקראת בוקר
עגנה האנייה בנמל חיפה וברציף המתינו לנו בני המשפחה שעלו לארץ לפנינו.
התחלנו לצעוק להם מהאנייה והם זרקו לנו מהרציף
לאנייה תפוזים. מאד שמחנו שסוף סוף ובחסדי השם המשפחה מתאחדת.
כאשר ירדנו מהאנייה
עברנו למחסן ענק [הנגר] שם התאספו כל
העולים החדשים וריססו אותנו ב-דידיטי, חומר מחטא. אמי נבהלה ובקשה להוריד את הפאה
שעל ראשה על מנת שהפאה לא תתקלקל. אצלנו בקהילת חסידי וויזניץ היה נהוג שהנשים
חובשות פאה. ברומניה לא היה קל להשיג פאה בתקופה של הקומוניסטים. הפאה עלתה הרבה
כסף. בכיתי מאד כי לא היינו רגילים לכאלו דברים
לאחר שהתחבקנו והתנשקנו עם המשפחה, העבירו אותנו למעברת שער עליה.
שיכנו אותנו בביתנים גדולים של
הצבא הבריטי. אוכל קבלנו ממטבח מרוכז. עמדנו בתור
עם מאות אנשים עולים חדשים מכל קצוות תבל לקבל מנת אוכל. כאשר הגיע תורי שמו לי
בצלחת פרוסת לחם, כף גבינה, רבע עגבנייה
ופתאום רצו לשים לי משהו שחור וקטן ואני צעקתי "אל תשימו לי! אני לא אוכלת
קקי של עיזים" וכולם פרצו בצחוק גדול ואמרו לי
"ילדה אלה זיתים"
לאחר שבועיים ששהינו ב'שער עליה' נתנו לנו אישור לעבור למעברת ראשון לציון. מ'שער עליה' בחיפה עד
לראשון לציון נסענו במשאיות עם הרבה עולים חדשים מכל הארצות. הגענו בשעות הלילה
המאוחרות למעברה[אוהלים] כל משפחה קבלה אוהל ומיטה מתקפלת מיזרון ושמיכה. זה היה
ביום חמישי בלילה
אמי לא ידעה איך להתחיל להכין את השבת ולמזלנו היה לי דוד בבת
ים והוא בא ולקחנו אליו לשבת. מאז, אנחנו תושבי בת ים
פסיה, הוריה ואחיה
פלשנו לצריף ששימש לצבא
האנגלי כמחסן. הוצאנו משם את כל הזבל, ניקינו, רחצנו, סיידנו וסוף סוף הגענו למצב
שיכולנו לישון בצריף. אבל בלילה השלישי התחיל לרדת גשם זלעפות, שדלף לתוך הצריף.
רצנו עם כל חפצינו ושמנו בכל פינה סירים שלא יירטבו המיטות.
לאחר זמן מה אבי חיפש עבודה והלך ללשכת העבודה הפקיד ביקש תעודת עליה,
ואבי נתן לו את הפנקס שקיבלנו ב'שער עליה'. הפקיד הסתכל על אבי במבט זועף, זרק לו
את הפנקס וצעק עליו: 'מה אתה מביא לי פנקס כחול? אילו היית מביא לי פנקס אדום (תעודת
חבר בהסתדרות) היית מקבל עבודה. עם הכחול, לך תבקש עבודה ממי שנתנו לך'. כשחזר הביתה, בפעם הראשונה ראיתי את אבי עם דמעות בעיניים. למזלנו היה לאבי בת
דודה שהייתה נשואה לאיש שהיה פעיל במפא"י
והוא היה פקיד בתנובה וסידר לאבי פרוטקציה!!!!!!!!!!!!!!!
לחלק חלב בבת ים בעגלה עם חמור. אחרי זמן קצר נרשמנו לבית ספר ולאט לאט התחברנו
ונהינו ישראלים לכל דבר היו לי מלא חברות ובנינו בית בבת-ים בחולות.
אבי בעגלה עם חמור בבת ים בשנות -50
מילון
די די טיחומר חיטוי שבו השתמשו כדי לחטא עולים שהגיעו לארץ בתחילת קיום המדינה.
ציטוטים
”בלי פנקס אדום אי אפשר היה לקבל עבודה“