מאגר סיפורי מורשת

ביתנו במרוקו היה בית גדול, בבניין שגרנו התגוררו ארבע משפחות נוספות. למבנה הייתה חצר משותפת, היו לנו שבעה חדרים בבית, בישלנו את האוכל במטבח, אבל את הלחם והחמין היינו לוקחים לתנור המרכזי בשכונה ושם הכל נאפה. כל משפחה סימנה את הסיר שלה כדי שידעו לזהות  למי שייך הסיר, היחסים בין השכנים היו מיוחדים, כל שכן היה עוזר לשני. הייתה לנו שכנה ערירית שעזרה לאימי  בגידול הילדים.. גרנו ברחוב שבו כולם היו יהודים, והיינו משחקים יחד בחצר. אנחנו הילדים היינו מאוד שובבים. בקיץ היינו הולכים לים וגם היינו נוסעים לחופשה, במקום הנופש שלנו היו נהרות ובריכות מים רבים.

הוריי היו אנשים שמחים ובעלי מידות טובות, היינו משפחה שומרת מצוות עם ערכים, תמיד מסתדרים עם מה שיש. שולחן שבת תמיד היה מסודר ונקי עם כלים נאים, הרבה סלטים ומאכלים טעימים, שרנו הרבה שירים ופיוטים במהלך סעודת השבת. אבי עסק במסחר ולכן היו תקופות שבהן נעדר מהבית לזמן ארוך ושהה מחוץ לעיר. לעיתים הוא היה מגיע פעם בחודש הביתה, אני זוכרת אותו  תמיד  מסודר ונקי. שם החיבה שלי אליו היה:" ריבה" ו כולם היו שרים לי את השיר: "מי אוהב את ריבתי, ריבה יפה כל כך…" מה שאני עוד זוכרת מאבא שלי, שהוא היה שמח תמיד וכל היום חייך,  הוא ידע לחנך ואף פעם לא דיבר לשון הרע. גם כשהייתי באה אליו ומספרת לו:" אבא, הנה היא קנתה אוטו" הוא היה תמיד אומר:" תברכי אותה מכל הלב ותברכי גם את עצמך ואז תקבלי כל מה שאת רוצה". תמיד הוא היה שמח בחלקו!  כאשר שאלו אותו מה שלומך? היה אומר "הכל טוב" תמיד שידר שהכל טוב.. .

אימא שלי, רוזה שתחיה הייתה לה נתינה וויתור ואהבת חינם. תמיד אימא הייתה מכינה לאירועים של קרובים ושלנו עוגות מיוחדות מרוקאיות. פעם אחת שכנה ביקשה מאימא שלי עגבניות, בבית שלנו נשארו רק שתי עגבניות,  אימי לקחה העגבניות ונתנה אותן לשכנה, אני זוכרת ששאלתי אותה: " אימא, ומה יישאר לנו?" והיא ענתה:" אל תדאגי, ה' יעזור". באותו הערב הגיע אחי עם ארגז עגבניות. למרות שהוא לא היה אמור להביא עגבניות., פשוט הוא עבד ביום זה  בחקלאות וחילקו לעובדים את העגבניות הנותרות.. אז אימי אמרה:" את רואה, מי שנותן מכל הלב לא מפסיד , אנחנו נתנו עגבנייה אחת וקיבלנו ארגז מלא עגבניות. אמא שלי הייתה עקרת בית מעולה. היא לא עבדה מחוץ לבית ,היות ואבי רוב הזמן היה בנסיעות ולא היה בבית.אהבתי במיוחד  כשאימא שלי הייתה מכינה לי קציצות עם רוטב, צלי בשר, חמין ופשטידות. תמיד אימא הייתה מכינה לאירועים של קרובים ושלנו עוגות מיוחדות מרוקאיות. אימי עברה הפלה אחת, אך ברוך ה' כל האחים שרדו, מה שלא מובן מאליו באותם ימים. יש לי שישה אחים: פאני, רפי, רינה, מומי ואפי.

הסיפור שאני זוכרת יותר מכל הוא הסיפור הבא: הייתה לנו שכנה ערירית שקראו לה: "ללה רינה אטיאס",  היא גרה בבניין שבו גרנו, בקומה הראשונה. כל בוקר היא הייתה מברכת אותנו לשלום כשהיינו יוצאים לבית הספר ולגן ללה רינה מאוד אהבה אותנו ושמרה עלינו כששיחקנו בחצר.

בשנת 1961 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל. וכאשר שכנתנו רינה שמעה שאנחנו מתכוננים לעלות לארץ ביקשה והתחננה לאימא שלי שתעלה אותה יחד איתנו  לארץ ישראל ולא תשאיר אותה עם הגויים, מכיוון שאין לה אף קרוב במרוקו. אימי התייעצה עם המשפחה אם כדאי לעלות אותה איתנו וכולם אמרו לה שלא, הם טענו שיהיה לה מאוד קשה עם שבעה ילדים ותינוק בן 40 יום ולמה לה עוד מעמסה? אבל אימי לא יכלה לשכוח את המסירות שלה לילדים. אימי ואבי החליטו  למרות התנגדות המשפחה לצרף אותה למשפחתנו ולעלות יחד איתה לארץ ישראל.

ללה רינה גרה איתנו במשך שלוש שנים, הייתה אישה מאוד מטופחת ונקייה, עזרה לאימא בגידול התינוק, אחי מומי. כל יום הייתה מברכת את אימא שלי באריכות ימים ושנים טובות. אחרי שלוש שנים נפטרה בשנתה בתאריך י' באב. אחותי הקטנה קרויה על שמה: רינה וגם שם משפחתה הוא אטיאס, היא התחנה עם מאיר ששם משפחתו אטיאס. כשהתבגרתי בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מדליקה לה נר כל יום שישי לעילוי נשמתה, ובתאריך הפטירה אני דואגת שבבית הכנסת יעשו לה אזכרה ושבוע לימוד לעילוי נשמתה.

כיום אני גרה באשקלון וכך כל ארבעת ילדיי 2 בנותיי נישאו וגרות באשקלון בני נשוי וגר גם בקרבת מקום אלינו . בתי הקטנה בת 18 בשירות לאומי באשדוד ואני עובדת כפקידה בקופת חולים כללית ונהנית מעבודתי.

תשע"ה