מאגר סיפורי מורשת

סבי וסבתי משני הצדדים נולדו בארץ איראן. המלך ששלט בתקופה של הסבים והסבתות שלי הוא שאה. משפחתי משני הצדדים מפארים ומשבחים את המלך שאה, לכן אכתוב עליו בקצרה: הרפורמות שביצע השאה הובילו לצמיחה כלכלית ולשגשוג בכלכלת המדינה בשנות ה-60 וה-70. היחסים עם ארצות הברית ועם מדינת ישראל התהדקו והובילו לעסקים כלכליים בין המדינות, לרבות חילופי ידע וציוד צבאי. עם זאת, במהלך תקופה זאת גברה ההתנגדות הדתית ותחושת ההתמרמרות על ידי אנשי המסורת והדת באיראן.

שמו של סבי ראובן, על שם שבט מעשרת השבטים. אך באיראן קראו לו בשם האיראני 'עזאת דולה' ופירוש השם לתת כבוד. עיר הלידה של סבי היא טהרן. סבי סיפר שהוא ומשפחתו גרו בבית גדול ויפה. הם השתדלו להחביא את היותם יהודים, כי רוב השכנים היו מוסלמים. משחקי ילדות היו כדורגל, להכין כדורי שלג ולזרוק אחד על השני.

סבי עלה לארץ בשנת 1964 יחד עם סבתי ומשפחתה, הם היו באותו המטוס. הם טסו מטהרן לשדה תעופה בן גוריון. כיום סבי גר בפתח תקווה. כשהוא עלה לארץ ישראל הוא גר יחד עם הוריו בעיר רמתיים, כיום הוד השרון. כשהוא התחתן עם סבתא שלי, הם עברו לגור יחד ברמת גן. אחרי שרמי (דודי) נולד, הם עברו לגור בפתח-תקווה. ושם דודי רונן נולד. אחר כך אימי נולדה ואחרונה חביבה דודתי ליאת.

סבי שירת שלוש שנים בצה"ל בתפקיד מכונאי. עד לפני 30 שנה בערך הוא שירת במילואים למשך שלושה שבועות בהם לא נכח בבית. הוא היה מבקר יום אחד את סבתי והילדים שלהם ואז היה חוזר לצבא. כשסבתי הייתה בהריון של דודי רמי ודודי רונן הוא שירת המון במילואים, כי באותה תקופה היו מלחמות בישראל (מלמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור).ולכן סבתי הייתה לבד כאישה יחד עם בניה במלחמות ישראל. אלו זיכרונות כואבים ולא נעימים, כיוון שסבי שירת רחוק מהבית, ולא היה קשר איתו. סבתא שלי עם כל הפחדים והלחץ מהמלחמה והאזעקות נאלצה להתמודד עם זה לבד, כי הוריה גרו באשקלון. סבי מספר כשהוא היה חוזר מהמלחמות לאחר תקופה של כמה חודשים מלאים, סבתי ודודיי שהיו אז תינוקות וילדים קטנים היו נבהלים לראותו, כיוון שהוא שפניו היו מלאים בזקן ולכן הם לא היו מזהים אותו.

כיום לסבי יש שני אחים (דוד ודני) ואחות אחת בשם שפרה. שמות הוריו זיכרונם לברכה: רחמים ושרה. להורים של סבא שלי הייתה חנות למכירת בשר, קצביה.

זיכרונות ילדות של סבא

סבי מאוד אהב את החיים באיראן, הרבה יותר מאשר את החיים בישראל. זאת מכיוון שבאיראן הכל גדול, מרשים, הררי. היה להם בית פרטי מאוד גדול עם גינה ענקית. אמא שלו הייתה מבשלת במטבח בעזרת הפתיליה והפירמוס – שני אלה היו מדליקים אש ואז על האש הזאת היו מבשלים את האוכל. את הבגדים הם היו מכבסים בגיגית עם מים, כי בתקופה שהם גרו באיראן לא הייתה מכונת כביסה. (מכונת כביסה הייתה להם בסביבות שנת 1976, כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ ישראל, התחתנו והולידו שלושה ילדים).

הוא הרבה לספר לי על הירקות והפירות באיראן – שהיו גדולים ועסיסיים והיה להם ריחות חזקים, עד כדי כך שהיו מריחים אותם מרחוק. הוא נורא מתגעגע לריח החזק של המלפפון. כאן בישראל הפירות והירקות לא טובים כמו הפירות והירקות באיראן. ואין להם את הריחות שיש לפירות ולירקות שבאיראן.

הם לפעמים היו הולכים בימי שישי לבית כנסת, שהיה רחוק מהבית שלהם. אבל היו בעיקר מסתירים את היהדות שלהם, כי כולם היו סביבם מוסלמים ולכן פעמים רבות היו מתלבשים כמוסלמים כדי שלא יזהו שהם יהודים. סבא שלי זוכר שהמשמעת והקפדה על חגי ישראל באיראן היא יתר נוקשה וחזקה מאשר פה בארץ ישראל.

באיראן לא היו מקלחות אלא חמאם שהיה רחוק מהבית, והם היו הולכים פעם בשבוע/שבועיים אל החמאם ברגל כדי להתרחץ. וזה לא היה פשוט בימי החורף, כי באיראן יורד שלג כבד בגובה מטר והיה קפוא ללכת את כל הדרך עד לחמאם כדי להתרחץ, ואז לחזור כל הדרך בחזרה הביתה. הם היו רועדים מקור כשהרגליים היו בתוך השלג הקפוא.

סבי למד בבית ספר יהודי עם תלבושת אחידה, והמורים בבית הספר היו מוסלמים עם משמעת אכזרית ונוקשה וניצלו כול הזדמנות בכדי להרביץ לתלמידים היהודים. אז, בבתי הספר באיראן, הענישה הייתה מאוד נוקשה ומכאיבה. יום אחד סבי הרים את ידו ואמר: "המורה". המורה כעס שסבי דיבר ואמר "המורה", עוד לפני שנתן לו רשות, על כן המורה ניגש לסבי ואמר לו להניח את ידיו על השולחן, והוא היכה את ידיו עם הסרגל ולא הפסיק עד שירד לו דם מהאצבעות. ילד שהיה בוכה וצועק, אז המורה היה מכה אותו עוד יותר. לכן בעת קבלת העונש סבי שתק ולא בכה ולא צעק כדי שהמורה יפסיק להרביץ לו. הוא זוכר גם שלרגע הוא לא ישב זקוף עם גב ישר אבל ממש לרגע כי לא היה לו נוח (כי התלמידים הונחו לשבת עם גב זקוף). המורה ראה את זה את השניה הזו שסבי זז בה, ולכן הוא ניגש אליו ונתן לו סטירה שכזאת שגרמה לו לדימום בפה. מאז המקרה הזה סבא שלי כבר לא חזר ללמוד בבית הספר. בבית הספר דיברו בטהרנית. סבי למד גם עברית, תורה, חשבון.

תעלול שעשה סבי בילדותו: באיראן היה יורד כל הזמן שלג, ולכן הוא וחבריו נהנו לעשות מהשלג כדורי שלג ולזרוק אותם על אנשים שהיו עוברים ברחוב שלהם.

כיצד הכיר סבי את סבתי

סבי וסבתי למדו בבתי ספר סמוכים כי הבנים היו לומדים בנפרד והבנות היו לומדות בנפרד. בהפסקות סבי היה ניגש אל הגדר והיה מסתכל על סבתי כשהיא שיחקה עם חברות. פעם כשסבי וסבתי סיימו את הלימודים באותה שעה, הוא ראה את סבתי ניגשת אל הברז ומנסה להגיע אליו כדי לשתות. היא ניסתה ולא הצליחה, ולכן הוא ניגש אליה, הרים אותה והיא שתתה. הם הסתכלו אחד על השני ונורא התביישו, במיוחד סבי, כי הוא היה מאוהב בה. לבסוף היא אמרה 'תודה' והלכה.

סבי אהב את סבתא שלי ממבט ראשון. הוא אהב להסתכל עליה בהפסקות דרך הגדר כשהיא שיחקה עם החברות שלה. ניסה כל הזמן להתקרב, וכשהצליח הוא התבייש. חוסר הביטחון הזה נמשך עד הזמן בו הם נפגשנו במטוס שמעלה אותם לארץ ישראל. אז ההורים של סבי וההורים של סבתי נפגשו והחליטו לשמור על קשר דרך המכתבים. סבי היה נוסע מרמתיים (הוד השרון של היום) עם אוטובוסים פעמים רבות אל סבתא, שאז גרה באשקלון. ולבסוף הוא אזר אומץ וביקש מהורים של סבתא שלי את ידה. הם נישאו והביאו לעולם את אימי ושלושת אחיה.

במקצועו סבי הוא נהג אוטובוס ומכונאי אוטובוסים. תחביביו הם צפייה בטלוויזיה בערוץ ספורט וטבע, וכשהיה בריא עם יכולת הליכה הוא אהב ללכת עד לשוק פתח תקווה ברגל ולעשות שם קניות, לטייל בטיילת תל-אביב ולפנק אותי ואת אחים שלי ולשחק איתנו במשחקי כדור. סבא ראובן היום לא בריא, כשהוא היה בריא עם יכולת הליכה הוא היה מרבה לשמור עלינו (עליי ועל האחים שלי) ולבוא אלינו הביתה. הוא היה חלק בלתי הפיך מביתנו והיה ישן אצלנו המון. הוא עזר לאימי בכל דבר שהיא נזקקה לו וזה מאוד מורגש שהיום הוא לא מרגיש טוב ולא בא אלינו הרבה כמו בעבר.

סבתא עליזה

לסבתא עליזה קראו 'פרזנה' באיראן ופירוש השם חכמה ונבונה. כשהיא עלתה לארץ ישראל נתנו לה את השם עליזה כי היא אישה עליזה, חייכנית ושמחה. היא נולדה בטהרן, איראן. שמות הוריה זיכרונם לברכה הם מרדכי ועזיזה. כיום יש לה שני אחים (אילן ושמשון) ושלוש אחיות (פרידה, אורה ויסמין). באיראן לאבא של סבתא הייתה חנות כלי נגינה והוא מכר כלי נגינה. במקביל בערב היה מנגן בכינור בהופעות. אימא של סבתא שלי הייתה מורה לצרפתית. המשמעת בבית של סבתי הייתה נוקשה, כי אימא שלה הייתה עם משמעת ברזל. עד ליום פטירתה כל ששת ילדיה כיבדו אותה ומעולם לא אמרו לה "לא". אימא של סבתי הייתה אשת חייל חרוצה שידעה הכל. היא הייתה חרוצה ונבונה עם יכולת עשייה גבוהה. ואצלה שמירה על יהדות במדינה איסלמית היה קודש קודשים. היא לא הקלה ראש, לא וויתרה ומאוד הקפידה לשמור על כל חוקי התורה ומנהגי החגים היהודים.

הבית של סבתא שלי באיראן היה גדול מאוד עם הרבה חדרי שינה וחצר ענקית, בו היא נהגה כול הזמן לשחק עם אחים שלה. היא אהבה לעזור לאימא שלה לשטוף את הבגדים בגיגית ולתלות אותם על החבל בגינה. אימא שלה הייתה מבשלת במטבח עם פרימוס ו/או פתיליה תבשילים מאוד טעימים ומגוונים. אימא של סבתא שלי הייתה שומרת כשרות באיראן באופן מחמיר ביותר, והייתה קונה בשר רק מחנויות של יהודים. סבתא שלי זוכרת שכל שנה בחופשות הקיץ מבית הספר, אבא שלה היה לוקח אותה עם אמא שלה ושלושת האחים הקטנים (כי האח הגדול והאחות הגדולה היו נשארים בבית) במונית ליער ליד נחלים ומפלים ושם בונה להם אוהל, ושם להם פרימוס עם שפע בשר וירקות ופירות, והיה משאיר אותם שם וחוזר כל סוף שבוע עם בשר. פעם אחת הוא הביא בשר מחנות של מוסלמים ואימא שלה ידעה לזהות אם הבשר מקצביה של מוסלמים או מקצביה של יהודים. היא כעסה שהוא הביא מקצביה של מוסלמים וזרקה את כל הבשר לנחל. באותו סוף שבוע לא היה להם בשר מבושל לאכול.

המשמעת של אמא של סבתא שלי על המנהגים היהודים הייתה מאוד נוקשה. למשל בפסח, הם היו מאוד מקרצפים את הבית ואת כל הכלים, כי תמיד הם היו קונים דברים מחנויות של המוסלמים במהלך השנה ולכן הבית כלל לא היה כשר. היו צריכים ממש לטהר אותו מכל הדברים שהיו קונים מהמוסלמים. פה בארץ ישראל גרים יהודים, החנויות הם של יהודים וקונים דברים מיהודים, ולכן המשמעת של הניקיון לפסח היא פחות נוקשה מאשר באיראן ששם קונים ממוסלמים. באיראן הנשים היהודיות רוב הזמן היו מתלבשות כמוסלמיות כדי להסתיר את הזהות היהודית שלהם. סבתא שלי הייתה לובשת צ'אדור (שמלה עם כיסוי ראש כמו המוסלמיות). היא זוכרת שפעם בשנה הם היו מתהלכים בתהלוכה ממסגד למסגד, כי יש אצל המוסלמים יום זיכרון לנביא חשוב שלהם, וביום הזה הגברים המוסלמים נהגו להכות חזק מאוד את עצמם ולבכות על כך שהנביא נפטר. ואף אחד לא היה יודע שבתהלוכה מתהלכים אנשים שהם בעצם יהודים רק בגלל הלבוש המוסלמי שלהם. סבתא זוכרת שבאיראן כולם אוכלים על השטיח (לא כמו אצלנו על שולחן וישיבה על כיסא). אצלה בבית כולם נשים וגברים יחד היו יושבים ואוכלים יחד על אותו השטיח, אבל כשהיא הייתה הולכת לחברות המוסלמיות – אצלם בבית הנשים היו אוכלות בשטיח נפרד והגברים היו אוכלים בשטיח נפרד. סבתא שלי סיפרה לי שרק השכנים בית לידם ידעו שהם יהודים. שאר השכנים שמסביב לא ידעו כי היהודים פחדו מהם בגלל שהם היו מוסלמים קשים.

סבתא שלי למדה בבית ספר צרפתי יהודי בשם "אתההד", ששייך לרשת "אליאנס" (צרפתים שפתחו בתי ספר ליהודים). היא למדה תורה, חשבון, ספרות, צרפתית, גאוגרפיה, היסטוריה. הייתה תלבושת אחידה. שעות הלימוד היו משבע בבוקר ועד חמש אחרי הצהריים. באיראן היהודים היו בחופש ביום שישי בגלל שזה היום החופשי של המוסלמים, וביום שבת כי זה היום החופשי של היהודים. המורים היו מוסלמים. רק המורה לתנ"ך הייתה יהודייה. המורים היו נכנסים עם מקל לכיתה, כי המשטר היה משטר מוסלמי, ומי שלא הייתה יושבת זקופה והייתה זזה היו מביאים אותה ללוח מול כול הכיתה. היו מרימים לה את החצאית ומכים אותה עד שהיה יורד לה דם ו/או היו מרביצים עם המקל על עשר האצבעות עד שיורד דם.

היה בבית הספר חדר אוכל מאוד עשיר, עם ארוחות בוקר וצהריים מאוד עשירים בחינם לתלמידים. כולם היו מקבלים בשעה עשר בבוקר סלסלות עם חטיפים ושוקו חם. סבתא שלי הייתה מחכה בקוצר רוח לפינוקים בארוחות בחדר אוכל. הארוחות היו עשירות בבשר וסוגי אורז שונים. התלמידים היו מקבלים תלבושות בית ספר חינם ופעם בחצי שנה היו מחלקים שני זוגות נעליים חינם (אחד לבית ספר ואחד ליציאות). מי שהיה במצב כלכלי לא טוב, הצרפתים היו מעניקים מלגות חינם לבית של הילדים העניים כדי לעזור ולתמוך בהם. בית הספר היה מממן כל שנה ילקוט עם ספרים, עם מחברות ועפרונות וצבעים. לא היה עול על ההורים כמו בארץ ישראל. כאן בארץ ישראל ההורים צריכים לשלם המון כסף על בית ספר, וציוד בית ספרי, ותלבושת, וועד כיתה ותשלומי חובה ורשות לבית הספר. באיראן לא היה את העול הזה. בנוסף בית הספר היה נותן דמי כיס. באיראן הורים היו קונים לילדים פעמיים בשנה בגדים. לא היה תקציב כמו בארץ ישראל שיום יום קונים בקניונים ובאינטרנט.

סבתא שלי משבחת את הפירות והירקות העסיסיים עם הריח החזק שיש באיראן. היא אהבה את הדובדבנים העסיסיים והמתוקים של איראן וגם את החלבות שהיו מאוד טעימות. באיראן היו גם שפע של לחמים טעימים שקרו להם "נונה סאנגאק", "נונה תפאון". וכל השפע הזה היה קיים לפני 60 שנה באיראן! וגם את מוצרי החלב מציינת סבתא עליזה, שהיו טובים וטריים יותר ממוצרי החלב בארץ ישראל. החלב/השמנת/החמאה היו טריים ללא תוספות, אורגינל, מלא בסידן, מלא בשומן מעל החלב (בפרסית זה נקרא 'חאמה').

בהקשר זה סבתא שלי נזכרה שבאיראן היו מאחסנים את הגבינות בכדים גדולים. אימא של סבתי הניחה את הכדים על המדפים הגבוהים בבית. יום אחד כשאימא של סבתי לא הייתה בבית, סבתי הצליחה להגיע אל אחד הכדים, אולם כשהיא הגיעה אליו הוא נפל על השטיח וכל הגבינה נשפכה על השטיח. סבתי יישרה את הכד, ניקתה עם מגבת את השטיח, ואת השאריות ליקקה וליקקה עד שהשטיח נהיה מבריק. כשאמה חזרה הביתה, היא נעשתה מודאגת לגביה מאוד, כי נהיה לסבתי חום גבוה והיא הקיאה בלי סוף. לבסוף, היא סיפרה לאימא שלה את מה שקרה, ולכן אמא של סבתי שכחה לכעוס עליה, שהרי היא ראתה שסבתי הקיאה רבות.

בילדותה אהבה סבתי לשחק בקלאס, גומי ובאבנים. היא עלתה לארץ בשנת 1964, היא לא שירתה בצה"ל משום שהתחתנה בגיל 16. אחותה הבכורה של סבתי, פרידה נישאה בגיל מוקדם, לכן סבתי הייתה אחראית לעזור לאימא שלה לטפל ולהשגיח על כל האחים. היה קשה לסבתא מאוד להשגיח על אחיה, אילן ושמשון, כיוון שהם היו מאוד שובבים.

זיכרונות ילדות של סבתא עליזה

סבא וסבתא של סבתי עלו לארץ ישראל. הם לא לקחו איתם את אימא של סבתא שלי כי היא הייתה נשואה עם שישה ילדים. אימא של סבתי לא ראתה את הוריה כמה שנים טובות. כעבור כמה שנים אימא של סבתא שלי החליטה לנסוע לארץ ישראל כדי לבקר את הוריה ואת אחיותיה. באותה תקופה גרה סבתי עם הסבתא שלה מצד אבא שלה, אותה היא העריצה מאוד. סבתא של סבתא שלי , שהייתה קשורה לסבתא שלי מאוד, סירבה לתת לאימא של סבתא שלי לנסוע לישראל משום שהיא פחדה שהיא תרצה להישאר יחד עם הוריה ואחיותיה בישראל, ולכן תבוא ותיקח אותם: את אבא של סבתי ( בנה, מרדכי) ואת נכדיה. לבסוף סבתי עודדה את אימא שלה לנסוע לישראל ושכנעה את סבתא שלה לוותר לה. אימא של סבתי טסה לישראל לבד למשך חודש ימים. אחותה הבכורה של סבתי שהייתה נשואה, החליטה לנסוע באותו חודש עם בעלה לטיול ואמרה לסבתי שהיא תיקח את האח הגדול שלהן לטיול. סבתי בכתה ואמרה לה "איך היא תטפל לבד בשלושת האחים האחרים שהיו קטנים יותר? ואיך היא תנקה את הבית לבד, ואיך היא תבשל לאבא שלה לבד ותכבס לו (כי רק אמא שלה נסעה לישראל)?" סבתי אז הייתה סך הכול בת שמונה. אחותה פרידה ענתה לה שאם עוד מילה אחת היא תדבר, אז היא גם לא תיקח את אילן יחד איתה. לבסוף, פרידה לקחה את האח יחד איתה והשאירה את סבתי לבד עם אביהן, ועם שלושת האחים שלהן, והסבתא המבוגרת שלהן.

באותו חודש סבתא של סבתא שלי הייתה ברוגז איתה, הרי בגללה אימא של סבתי טסה לישראל, על כן כל יום היא ניקתה את הרצפה בכריעה על ברכיה את כל הבית עם המברשת הקטנה, שהרי אז לא היה מטאטא כמו שהיום יש.

השכנים באו פעמים רבות אל סבתא של סבתי ואמרו לה איזו נכדה חרוצה יש לך, היא כל היום מטאטאה את הבית. רק לקראת סוף החודש הן השלימו.

שבוע לפני שאימא של סבתי חזרה לאיראן מארץ ישראל, סבתי הלכה לשוק וקנתה בדים יפהפיים, כי רצתה לתפור לאחיותיה שמלות חדשות לכבוד זה שאימא שלהן חוזרת בחזרה הביתה אחרי חודש ימים. אחרי שקנתה את הבדים, היא ניגשה אל שכנתה המוסלמית וביקשה ממנה לגזור לה שמלות לשתי אחיותיה. יום לפני שאימא שלה הגיעה, סבתי הבריקה את הבית, ובישלה תבשילים מיוחדים.

בשדה התעופה אימא של סבתי התרגשה מאוד לראות את אחיותיה של סבתי עם שמלות חדשות, וכשהיא הגיעה הביתה היא התפלאה מניקיון הבית ומהתבשילים שסבתי בישלה. עוד באותו היום היא הכריזה שהם עוזבים את איראן וטסים כולם לגור בארץ ישראל. סבתה של סבתי אמרה לה בפרסית: "אמרתי לך, עכשיו כולכם עוזבים אותי פה לבד". מאותו היום שהם עזבו את איראן סבתי לא ראתה יותר את סבתה האהובה, אימו של אביה ז"ל.

מקצוע: סבתי הייתה מורה לצרפתית וגם משגיחה בבחינות בגרות. סבתא עליזה מאוד מעורבת במה שקשור אצלנו בבית. היא שומרת עלינו המון, ותמיד יש לה אוזן קשבת בכל צורך ובכל רגע נתון. היא מאוד יקרה לליבי ואני מאוד קשור אליה. ואני במיוחד אוהב לישון אצלה.

סיפור אהבה בין סבא וסבתא שלי

במשפחות האיראניות הייתה משמעת מאוד נוקשה. לא הייתה פתיחות מלאה בין ההורים לבין הילדים. הילדים היו פוחדים מההורים מאוד, לא מסתכלים להם בעיניים והיו אומרים "אמן" לכול דבר שההורים היו אומרים. ההורים היו מחליטים לגבי הכל הקשור לילדים ולא הייתה לילדים זכות בחירה בשום נושא. הילדים היו מכבדים את ההורים מאוד ומדברים להורים בכבוד. המשמעת כלפי הבנות הייתה מאוד נוקשה כדי לשמור עליהן. לא הייתה לבנות זכות בחירה וזכות ביטוי עצמי, וההורים החליטו בשבילן הכול. להיות בן היה קל יותר מאשר להיות בת. הבנות צריכות לנקות, לבשל, לכבס, לתפור בגדים ולשרת את הבנים.

בתקופה של סבא וסבתא שלי אצל יוצאי איראן היו משדכים בין הנערים והנערות, כלומר האימא/ האח/ האחות/ הסבתא של הנערה/ה היו מפיצים את הבשורה שהם מחפשים לה חתן. הם היו מחלקים את הטלפון של הנערה הפנויה לבני משפחה/ / מכרים/ לשכנים כדי שיפיצו שיש נערה פנויה לחתונה.

כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ ישראל בשנת 1964, היה מנהג בחגים היהודיים ללכת לפארקים והבנות היו צמודות לאימא שלהן ומטיילות בפארק כדי שכולם יבחינו בהן שהן נערות פנויות. וכך אימא/ דודה/ אחות/ס בתא של נער/ בחור פנוי הייתה נגשת לאימא של הנערה שמצאה חן בעיניהם ומבקשת ממנה את הטלפון של הנערה. הם היו אוספים כמה טלפונים, כדי שהבחור יצא עם כמה בנות ויבחר את הנערה שמוצאת חן בעיניו. הנערה שלקחו ממנה טלפון הייתה מחכה שהבחור יתקשר אליה (אז לא היו פלאפונים, ואפילו לא טלפונים אלחוטיים, אלא טלפון קבוע לידו כל פעם הייתה עוברת בתקווה שהטלפון יצלצל בשבילה). בשנת 1964בארץ ישראל בגיל 16 הנערות כבר התחתנו. ואילו באיראן בשנת 1940 היו מתחתנים בגילאים 12-13. אימא של סבתא שלי התחתנה עם אבא של סבתא שלי בגיל 13.

כיצד התארסו סבא וסבתא?

סבתא שלי הייתה כולה נרגשת כי היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר לדיילות. והיא הייתה בת 14. היא ארזה את כל בגדיה במזוודה ויחד עם הוריה ואחיה הקטנים היא נסעה לבית הספר ביום שישי, עברה קבלה אצל מנהלת בית הספר, קיבלה חדר שבו היא הייתה אמורה לישון, קיבלה ארון ובו היא שמה את כל הבגדים שהיו במזוודה שלה. משם הם המשיכו לברית מילה אצל משפחה רחוקה של סבתא שלי ברמתים (היום הוד השרון). אימא של סבתא שלי אמרה לה "בואי נלך לברית, תשתתפי בשמחה ואז נחזיר אותך לבית ספר החדש בתל אביב במוצאי שבת ואנחנו נמשיך הביתה לאשקלון". הם נסעו לברית מילה. בסיום האירוע לפתע אימא של סבא שלי תפסה את סבתא שלי והושיבה אותה על כיסא, והביאה את סבא שלי והושיבה אותו גם על כיסא והודיעה בהפתעה לכל האורחים שעליזה וראובן מאורסים. סבתא עליזה הייתה בת 14 וסבא ראובן היה בן 25.

סבתא עליזה הייתה המומה כי הפתיעו אותה באופן מוחלט ובלב אמרה שזה לא יקרה כי היא רוצה ללכת לבית הספר כדי ללמוד להיות דיילת. בחזרה הביתה במוצ"ש באוטובוס מרמתים לתחנה המרכזית בתל אביב, סבתא שלי הייתה כולה מאושרת לקראת התקרבותה לבית הספר החדש שלה. בתחנה המרכזית המשפחה שלה הלכה לתחנה לכיוון אשקלון, שם הם גרו. ואז סבתא שלי אמרה לאימא שלה: "אני הולכת לבית הספר החדש". אימא שלה ענתה לה: "את כבר לא הולכת ללמוד כי את מאורסת". סבתא שלי התחילה לבכות, התנגדה ואמרה: "אני ילדה קטנה ואני רוצה ללמוד, וכל הבגדים שלי מקופלים בארון בבית הספר והמיטה מחכה לי והחדר שקיבלתי". אימא שלה התנגדה וסבתא שלי ברחה.

ההורים של סבתא שלי חיפשו כמה שעות את סבתא שלי. היא התחבאה בפינה בתחנה המרכזית בתל אביב. ואז כשהיא פחדה שיקרה משהו לאימא שלה מרוב שבכתה היא יצאה ממקום המחבוא שלה. ההורים של סבתא שלי לא הסכימו שסבתא שלי תלך ללמוד בבית הספר ולקחו אותה איתם בחזרה לאשקלון. הבגדים של סבתי נשארו עד היום בארון בבית ספר והיא לא זכתה ללמוד להיות דיילת או לחזור לקחת את בגדיה שהיו מקופלים בארון בחדר שהיא קיבלה. בשנות 1964 לא התחתנו מאהבה, אלא משידוך. הנערות היו צעירות מאוד, למעשה היו ילדות, והן התחתנו עם מי שההורים שלהן בחרו עבורן. האהבה והקשר החזק בין הבחור והבחורה באו בעקבות הנישואין, החיים המשותפים והילדים שנולדו להם.

סבתא שלי הייתה בת 14 כשהכריזו שהיא וסבא שלי מאורסים. והם היו בקשר מכתבים במשך שנתיים (כי סבא שלי גר ברמתים וסבתא שלי גרה באשקלון). כשהיא הייתה בת 16 הם שיקרו לרבנות שהיא בהיריון כדי שהיא וסבא שלי יוכלו להתחתן, כי בארץ ישראל אפשר היה להתחתן רק החל מגיל 18.

כשסבתא וסבא שלי התחתנו, סבתא של סבתא שלי ישנה כמה ימים איתם ביחד באותו בית כדי לשמור על סבתא שלי. בתקופה הזאת הבנות היו מתחתנות מבלי להכיר לעומק את הבחור, מבלי לגור איתו לפני הנישואים באותה הדירה כדי ללמוד להכיר אותו. הן היו מתחתנות עם בחור שאותו פגשו  מספר פעמים כי ככה ההורים שלהם החליטו עבורן. העדה האיראנית הייתה מאוד שמרנית בכל הקשור לבנות. לבנות לא הייתה זכות בחירה ולא חופש ביטוי. ההורים והבעל היו מחליטים בשבילה. היום בארץ ישראל רוב העדה האיראנית הוותיקה מודרנית ולא דומה כלל למה שהייתה בעבר.

היום סבא וסבתא שלי גרים בפתח תקווה. סבא שלי גמלאי קאופרטיב "דן". לסבא וסבתא שלי נולדו ארבעה ילדים אשר התחתנו והביאו 14 נכדים נכון להיום. סבא וסבתא שלי מאוד פתוחים עם הילדים, הכלות, החתנים והנכדים שלהם. הם מאמינים בפתיחות, בשיחות על הכול, בשיתוף ברגשות והם בעיקר הכי כיפיים ומפנקים בעולם.

העלייה לארץ – קיבוץ גלויות

משפחתה של סבתא שלי באו במטוס אחד לארץ ישראל. וכשהגיעו לשדה תעופה בארץ ישראל אמרו להם שיש דירת 4 חדרים בהרצליה או ברמתיים (הוד השרון). שנת 1964 זו לא תקופת הביצות והמעברות. יש כבר כבישים, דירות, אוטובוסים. אימא של סבתא שלי התנגדה היא רצתה לקבל דירה באשקלון איפה שאימא שלה גרה, כדי להיות קרובה אליה.

המשפחה של סבתא שלי ישנה ימים בשדה תעופה עם כל הרכוש והשטיחים כי חיכו שתתפנה דירה באשקלון. סבתא של סבתא שלי עשתה להם קבלת פנים מאוד מרגשת בשדה תעופה. היא מאוד שמחה לראות את כל הנכדים שלה אחרי תקופה ארוכה. היא כל הזמן הביאה למשפחה של סבתא שלי שישנו בשדה תעופה תבשילים פרסיים. אימא של סבתא שלי הוציאה את הצמאוור (זה קומקום מים חשמלי) והם כול הזמן שתו צ'אי (תה)  וכל פעם משפחה אחרת באה להיות איתם בשדה תעופה כדי להעביר את זמנם על השטיחים שהביאו מאיראן, עד שהייתה דירה עם שלושה חדרים פנויה באשקלון.

משפחה בת 7 נפשות שרגילה לבית פרטי ענק עם הרבה חדרי שינה וחצר באיראן ורמת חיים גבוהה הצטופפה בדירת שלושה חדרים בבניין במדינה שהתחילה את דרכה. הם קיבלו הלם תרבותי כי כאן זו הייתה מדינה שמורכבת מאנשים שבאו ממדינות אחרות: עיראק, איראן, מצרים, פולין, ספרד, גרמניה וכדומה. כל אחד מדבר שוטף בשפה של המדינה בה הוא נולד. וגם יודע עברית כי הוא למד את השפה הזאת בבית הספר. כל אחד עם המנהגים שלו, צורת הלבוש שלו וההתנהגות שמתאימה למדינה ממנה הוא בא. ממש קיבוץ גלויות.

לא היה מקרר ובאיראן היה. והם היו צריכים כל יום לחכות בחלון כדי לשמוע את איש הקרח קורא "קרח, קרח", כדי לרדת ולקנות קרח ולשים במקרר שלא היה עובד על בסיס חשמל אלא על בסיס קרח. היו שמים את הקרח על הפירות והירקות ועל מוצרי הגבינה. יום יום גם היו מחכים לאיש "הנפט" ואז ירדו לקנות ממנו נפט כדי להדליק את הפרימוס כדי שיהיה אפשר לבשל וגם לחמם את הבית.

סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ועברה לגור ברמת גן כי סבא שלי היה מכונאי של אוטובוסים ברמת גן. סבתא שלי התרחקה פיזית מאימא שלה והייתה רוב הזמן לבד עם שני הדודים שלי כי סבא שלי היה הולך חודשים ארוכים למלחמות ישראל (והיו לא מעט מלחמות כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור וכו').

זו הייתה תקופה קשה מאוד עם הרבה מלחמות ואזעקות. סבתא שלי הייתה לבד, בחורה צעירה מאוד, ללא משפחה ברמת גן, ללא עזרה של אף אחד הייתה יורדת למקלטים עם הילדים שלה. היא הייתה בחורה בת 21 עם שני בנים קטנים.

סבתא זוכרת שהיא פעם נסעה באוטובוס כל כך ישן שהשמיע כאלה רעשים בנסיעה (האוטובוסים והמכוניות היו מאוד מאוד ישנים בשונה מהמכוניות והאוטובוסים באיראן) לכיוון אשקלון כדי לבקר את ההורים שלה יחד עם שני הדודים שלי, שהיו בני 9 ו- 5 והיא הייתה בהיריון עם אימא שלי. לפתע הייתה אזעקה וכולם ירדו בבהלה ובהיסטריה מהאוטובוס, והיה לה קשה מאוד עם בטן גדולה לרדת עם הדודים שלי מהאוטובוס ולהסתתר בין העצים, ולכן היא נשארה איתם באוטובוס וכשכולם חזרו לאוטובוס נבהלו לראות שהיא נשארה באוטובוס עם שני הבנים שלה.

סבתא שלי סיפרה לי שבשלושת הלידות הראשונות היא שלחה מברק לאימא שלה כדי לספר לה שהיא הולכת לחדר לידה , והיא ילדה את הדודים שלי ואת אימא שלי לבד ואימא שלה הייתה מגיעה רק אחרי שבוע מאז הלידה, כי עד שהמברק היה מגיע אליה, לאשקלון זה היה לוקח כמה ימים. זה לא כמו היום שיודעים את תאריך הלידה המשוער, ויש טלפונים ופלאפונים ומכוניות עם הרבה כבישים שמאפשרים לאימא או לבעל להגיע מהר לחדר לידה כדי להיות עם הבת או האישה.

ואז הם עברו לפתח תקווה שם נולדו אימא שלי ודודה שלי. סבתי הקפידה ללכת להרבה שיעורי ערב, כשסבא שלי חזר מהעבודה הוא שמר על הדודים שלי ואימא שלי, ואז סבתא הלכה ללמוד שיעורי תורה, שיעורי לשון, שיעורי עברית כדי להעשיר את אוצר המילים שלה בעברית. היא למדה גם שיעורי אנגלית כדי לדעת לדבר אנגלית.

הזוית האישית

הנכד אלרום: למדתי על סבא וסבתא שלי.