מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות של סבתא שרה פריד

סבתא רה וילי כיום
סבתא שרה בצעירותה
מבחר סיפורים נבחרים

מצעד חג העצמאות הראשון של סבתא

בהיותי ילדה קטנה כבת שבע, זכורה לי חוויה נפלאה, זה היה בשנות החמישים פלוס. גרתי אז במרכז תל אביב, בבניין יחסית גבוה, של  שבע קומות, שם גרה דאז סבתי ז"ל (עם אמי ז"ל) שהייתה בארץ לפני קום המדינה. הבניין היה ברחוב בן-יהודה מספר -1- פינת רחוב אלנבי. מגג הבניין, אפשר היה לראות כמעט את כל העיר תל אביב.

בחג העצמאות של המדינה שלנו – אז התקיימו מצעדים ותהלוכות של הצבא ברחובות העיר והשתתפו חיילים, טנקים וגם אווירונים שטסו בשמיים. זה היה משהו אדיר שהפגין עוצמה וכוח של הצבא ושל המדינה וזו הייתה חוויה עזה לקהל הצופים, שהיה מורכב:

א.   מוותיקי  היישובים שבעיניהם המצעד היה ממוש חזון שהמחיש את ריבונותה ועוצמתה  של המדינה.

ב.    מעולים החדשים שבכל שנות הגלות לא היה לעם היהודי צבא.

הרבה מאוד אנשים היו יושבים על המדרכות משני צידי הכביש ומריעים בשמחה ובצהלה. ואילו על גג הבניין שבו גרתי היו באים כל אנשי הממשלה – בן גוריון ז"ל שהיה אז ראש הממשלה, משה דיין ז"ל שהיה אז שר החוץ ועוד הרבה שרים וכולם צופים במצעד מגג ביתי יחד איתי ועם כל בני משפחתי.

הקשר שלי למקרה – מבצע אנטבה/מבצע יונתן

בתחילת חודש יוני, 1976 (1-2.6.76) בצהרי היום, הגיעו לביתי אורחים בלתי קרואים מצרפת, כדי למסור לי ד"ש מאחותי צביה שגרה בצרפת בשכנות עם אורחים אלו. האורחים מצרפת שהגיעו לביתי היו מלווים בגברת ישראלית (מפרדס כץ). מניין האורחים מצרפת היה חמש נפשות: סבא וסבתא, בתם חתנם והנכד בן ה – 13 – (מתנצלת לא זכורים לי שמותיהם). המשפחה מצרפת הגיעו לארץ כדי לחגוג לנכד בר מצווה בכותל. אותה ישראלית -בנה הצבר נשוי עם הנכדה הגדולה של הסבא והסבתא (שהיא אחותו הגדולה של הנכד שבא לחגוג בר מצווה). תוך שאנו יושבים בסלון אני עם שתי בנותי הקטנות: ניצה כבת  התשע (אמא של ילי) ונילי כבת השבע. הישראלית מספרת לי שהמשפחה מצרפת מחפשים דירה להשכיר למשך חודש ימים, אני בתומי הצעתי שישארו אצלי עד אשר תמצא להם דירה להשכיר – להפתעתי קיבלו את הצעתי ועברו לגור בביתי.

יצוין שהיה לי העונג לארח בביתי משפחה כה מקסימה ומיוחדת – לאחר ימים ספורים היה ברור שהם ישהו אצלי כל החודש – וירד מהפרק נושא השכרת הדירה. הסבתא – הייתה אישה יפת מראה ויפת נפש (מהווה דגם חיקוי) היא הייתה מנגנת על פסנתר ומלמדת את בנותי את התווים שזמן קצר לפני כן החלו ללמוד לנגן על פסנתר בקונסרבטוריון. הסבא – היה שלו, רגוע וחייכן. הבת – הייתה קצת במתח כנראה עקב אירוע הבר מצווה. החתן – היה דווקא דומיננתי, מדבר, מגשר, מצחיק, יוזם, מלכד ומחבק. הנכד – שהוא בגיל הבר מצווה, יחיד בין הבוגרים, היה שקט נראה שרוצה לקלוט מכל אחד מהמבוגרים תכונה מסוימת. בסך הכל האווירה הייתה טובה ואפילו טובה מאוד.

אני כהרגלי – בבקר הלכתי לעבודה, ובנותי לבית הספר. כאשר הייתי חוזרת הביתה מהעבודה – רואה דירה מסודרת, נקייה שולחן ערוך לארוחה מפנקת, ריח של תפשילים טעימים שהסבתא הכינה והאווירה הייתה מענגת. כל ערב היינו יצאי לבתי קפה, נוסעים לת"א מטיילים ומבלים בכיף ובהנאה. נקשרנו קשר הדוק עם משפחה זו והחודש עבר בטוב ובנעימים.

כאשר טסו חזרה מישראל לצרפת מטוסם נחטף (מטוס אייר פרנס) בין רגע הכל התהפך – כל הכיף, ההנאה והעונג התחלפו למתח עצום, דאגה ופחד גדול לשלומם מהלא נודע, צלצולי הטלפון עם משפחתם שבצרפת לא פסקו.

המטוס על נוסעיו נחטף על ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים, הם ציוו על הטייס לנחות באנטבה שהיא מדינה עוינת לישראל, עם נחיתתם ב"אוגנדה" (דאז נשיאם היה אידי אמין שהיה דיקטטור צבאי ובלתי צפוי באישיותו – מין גורילה) הפרידו מיד בין היהודים והישראלים לבין שאר הנוסעים שהיו במטוס (הנוסעים הלא יהודים שוחררו).

בארץ החלו התייעצויות להצלת היהודים. ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות, לעומת זאת שר הביטחון דאז שמעון פרס ז"ל כן הטיל על הצבא להכין תוכנית – חילוץ, וכך אושר המבצע שנקרא "מבצע אנטבה" – שזו הייתה פעולה צבאית שביצע צ.ה.ל באוגנדה בתאריך 4.7.1976 במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פרנס.

למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, כמעט כל הנוסעים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרגו 3 בני ערובה וכן מפקד סיירת מטכ"ל יונתן נתניהו ז"ל, (שהוא אחיו של ראש ממשלת ישראל מר ביבי נתניהו), בעקבות זה המבצע נקרא גם על שמו "מבצע יונתן". לבסוף שמחתי מאוד שהמשפחה המדהימה הגיעה בשלום לביתם ולבני משפחתם שבצרפת.

סוף טוב – הכל טוב

תמונה 1

חג החנוכה – בביתי עם משפחה וחברים

כולנו מקטן עד גדול מכירים את סיפורי החנוכה, לכן בקצרצרה:

כאשר שלטו היוונים בארץ הקודש (לפני כ – 2000 שנה) כפו עלינו היהודים את דתם (היוונים האמינו בהרבה אלים) וגם את תרבותם שכללה תרבות הגוף והיופי, כמובן שזה לא הסתדר ליהדות שמאמינים אך ורק באלוהים ובתורתו.

גם תרבותם לא תאמה לנו כי אצלנו ביהדות "שקר החן והבל היופי", היחודיות שלנו שאין אנו מתערבבים עם העמים האחרים, כשם שהשמן צף על פני המים כך גם אנו היהודים תמיד נבדלים משאר העמים ומשאר הדתות, ונשארים נאמנים אך ורק לאלוהינו שבשמיים, אך לחלק מיהדות יוון קסמה תרבותם והם עזבו את אלוהינו והתיוונו – נראו "מתיוונים".

החשמונאים שהיו קומץ קטן שהיו נאמנים לדת ולאלוהינו שבשמיים נלחמו בגבורה במתיוונים היהודים והן ביוונים שהיו רבים ואף ניצחו אותם, שחררו וטיהרו את בית המקדש ומצאו פך אחד של שמן "כשר" שהיה חתום וסגור בחותמת "הכהן הגדול", השמן שבתוך הפך שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, למרבה הפלא הספיק שמונה ימים ושמונה לילות – נס פך השמן.

אנו חוגגים מדי שנה את חג החנוכה לזכר שלושת הניסים: ניצחון החשמונאים, שחרור בית המקדש וטיהורו ונס פך השמן. אני בתומי חשבתי שבזאת סיימתי את סיפור החנוכה – אך כאשר ישבתי עם נכדתי המדהימה ילי נבון, והתחלתי לספר לה על היוונים ומעלליהם היא הקשיבה קשב רב, ולפתע הפנתה אליי שאלה "סבתא את היית בתקופה זו?"

לרגע נבוכתי ומלמלתי מה לפני 2000 שנה? עניתי לה: "ממש לא" היא המשיכה ואמרה אבל סבתא בתכנית הקשר הרב דורי, הסבתא אמורה לספר על משהו שקרה לה באופן אישי, תשובתי הייתה wow! צודקת נכדתי והנה כעת אעלה על הכתב משהו אישי/ חברתי / משפחתי:

בעבר הרחוק עד לפני כ – 25 שנה לערך – נהגנו לחגוג בכל חג עם חברים, בכל פעם בבית אחר לפי סבב, גם את חג החנוכה חגגנו יחד עם החברים והדלקנו נר חנוכה בכל ערב בבית אחר של חברים. כאשר תורי הגיע בחג החנוכה – באו לביתי כל החברים הנחמדים להדלקת נר חנוכה. כולנו צעירים, יפים, שמחים ותוססים (כ – 15 זוגות) שרנו, צחקנו, רקדנו לצלילי המוזיקה הרועשת עד השעות הקטנות של הלילה מבלי לקחת בחשבון שזה מפריע לשכנים.

לפתע דפיקות בדלת השעה הייתה 12:30 אחרי חצות, תוך כדי שירה וריקודים פתחנו את הדלת והנה הגיעו אורחים בלתי קרואים – עמדו בפתח הדלת זוג שוטרים – כאשר ראו את השמחה, הם חייכו אלינו, ואחד החברים הזמין אותם להצטרף, השוטרים נכנסו וישבו ובעדינות רבה אמרו "השכנים התקשרו למשטרה והתלוננו שהרעש מפריע להם, ובקשו בעדינות רבה שננמיך את המוזיקה. השוטרים ישבו מחויכים עוד קצת בחברתנו נראה היה שהם נהנים יחד אתנו – ויצאו לשלום להמשך מילוי תפקידם. כך העברנו שנים רבות בחברת החברים.

ברוך השם – לימים המשפחות התרחבו, הילדים גדלו, נוספו חברים/חברות לילדינו, לימים נוספו חתנים/כלות ולימים נכדים/ נכדות ואז הוחלט שכל משפחה תחגוג במסגרת משפחתה האישית היות והבית לא הכיל את כולנו. אנו מברכים ומודים לאל על התרחבות המשפחות, ושימשיכו ונמשיך להתרחב ולגדול ועם ישראל ירבה ויבורך מפי עליון, אמן ואמן.

תמונה 2

הסטוריה משפחתית

(על פי זכרוני מספורי אמי מלכה ז"ל)

נולדתי בעירק בערך בשנת 1943 בעיר שנקראת "ארביל". הבית שלנו היה קרוב מאוד לכיכר שבה שכנה תחנת המשטרה. כשיצאתי לאור העולם אבי חיים ז"ל לא היה בחיים, זה אומר שמעולם לא ביטאתי את שלושת האותיות "א ב א".

והנה הסיפור המשפחתי:

לסבתא שלי (אם אמי) לולו-לאה ז"ל היו 4 ילדים. רבקה ז"ל, מלכה ז"ל, יוכבד ז"ל ואפרים ז"ל. דודתי רבקה ז"ל נישאה לחיים ז"ל (כנראה שהייתה בת 13-14) והביאה לעולם 4 ילדים: ורדה ז"ל – נישאה בגיל 13.5 והיגרו לקנדה, כתון ז"ל, גורגיה ז"ל, יונה ז"ל, קטנים כולם.

למרבה הצער דודתי רבקה ז"ל נפטרה צעירה והשאירה את בעלה חיים אלמן עם שלושה ילדים קטנים ויתומים מאם. סבתי לאה ז"ל מיהרה וחיתנה את בתה השניה מלכה ז"ל (אמי) לאלמן חיים ז"ל. שלושת ילדיו הקטנים והיתומים מאם (יצוין כי חיים ז"ל היה גדול ב- 35 שנה מאמי מלכה ז"ל). לאמי מלכה נולדו 5 ילדים משלה: שמחה ז"ל, שלום ז"ל, נוגה-סעדי, צביה-כיריה, אנוכי שרה-סבריה הצעירה.

המצב הכלכלי היה בכי רע, אמי מלכה ז"ל התאלמנה לפני שיצאתי מבטן אמי עבדה בלילות בתפירה ועסקה הריקמה של ג'לביות מבד משי צבעוני מבריק, שלבשו הערבים העשירים והמכובדים שנקראו בשם "פאשא". יצוין שאמי מלכה הייתה אשת חיל, מלאה תפקידה כאמא בנאמנות, גידלה אהבה וטיפחה את כל שמונת הילדים (שלושת ילדי בעלה וחמשת ילדיה הביולוגים).

שלושת ילדי אבי חיים ז"ל שאמי מלכה ז"ל גידלה וטיפחה, המזל הטוב האיר להם פנים ונישאו בטוב למשפחות עשירות ומכובדות.

הבת כתון ז"ל (אחותי מצד אבי) נישאה למשה שבת ממשפחה עשירה ומכובדת היא גרה בבית של 3-4 קומות עם עשרות חדרים ומספר לא מבוטל של עוזרות, היו לה שישה ילדים.

הבת גורגיה ז"ל (אחותי מצד אבי) אף היא נשאה בטוב לסלמון חמניה ז"ל- משםחה עשירה ומכובדת, גם לה היו שישה ילדים, וגרו בוילה מפוארת עם ככר עגולה באמצע החצר, היו להם עוזרות ומשרתות.

הבן יונה ז"ל- נישא לבחורה בשם שמחה ז"ל שהיתה ממשפחה עשירה ומכובדת (לא זכור לי שם משפחתה) והוא כשלעצמו היה איש עשיר (עבד כסוחר) גם לו הייתה משפחה ענפה של שישה ילדים.

יצוין שסבתא שלי (לולו-לאה ז"ל) יחד עם בתה יוכבד ז"ל ובנה אפריים ז"ל עזבו את עירק ועלו לארץ ישראל הרבה לפני קום המדינה.

נחזור לאמי מלכה שנשארה אלמנה עם חמשת ילדיה הקטנים הביולוגיים ובעוני רב – המשיכה לעבוד קשה כדי לקיים את המשפחה.

חמשת ילדי אמי מלכה ז"ל: שמחה ז"ל – הבת הגדולה- עזרה לאמי בגידול הילדים למרות שהיא בעצמה הייתה ילדה קטנה. שלום ז"ל – בריאותו והתפתחותו הסתבכו מקבלת זריקת חיסון (אז היו עוברים בבתים ומזריקים לכל ילד), הפצע שנוצר בידו מהמזרק לא הגליד, הוא הזדהם באופן חמור דבר שפגע קשות בהתפתחותו והוא נשאר נמוך קומה. נוגה-סעדי – הייתה נערה צעירה  והצטרפה לתנועת המחתרת שהכינה צעירים/צעירות לעלות ארצה (דרך איכן וחלק מהדרך ברגל). לפתע היא נעלמה, לימים הבנתי שהבריחו אותה לארץ ישראל באופן בלתי ליגאלי והגיעה לקיבוץ צאלים (אלה היו זמנים שאסור היה להזכיר את השם "ארץ ישראל"). צביה- כיריה- הייתה אף היא קטנה. אנוכי-שרה- סבריה- הקטנה בילדים הייתי צמודה לאמי מלכה ז"ל ואחזתי תמיד בשמלתה.

קווים לדמות אמי מלכה ז"ל

ההגדרה המתאימה לה "אשת חיל", אכן היא הייתה אשת חיל. היא התאלמנה מאוד צעירה והיה עליה לגדל את חמשת ילדיה הביולוגים (וזאת לאחר שגידלה והשיאה בטוב את שלושת ילדי אבי חיים ז"ל). היא לא הרשתה לעצמה מנוחה ובטלה, כל כולה מסורה ושקועה בעבודות הבית ודאגה לפרנסה.

קמה בבוקר לעמל יומה הקשה, מנקה מבשלת (כמובן שאז לא היה תנור או גז- הבישול נעשה על שתי אבנים שמניחים בחצר הבית אחת מול השנייה עם מרווח בניהם כדי לשים עצים ופחם וליצור אש, סיר האוכל הונח על שתי אבנים שניצוץ מהם להבת אש. את הכביסה הייתה אוספת בשקית ויורדת לנהר, במי הנהר מכבסת את כל הכביסה וחוזרת הביתה עם כביסה נקיה. ואני צמודה אליה.

בתום יום מתיש הייתה פורשת לפינת עבודתה לעסוק במלאכת יד תפירה וריקמה עד השעות הקטנות של הלילה, ואני הקטנה נרדמת בצמוד אליה ואוחזת בשמלתה.

הזמנים עברו והשתנו, לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, נפתחו שערי הארץ לקליטת יהודים מכל העולם, כך שהיהודים יכלו לעלות אליה באופן חופשי. התנועה הציונית הציבה את העליה לארץ ישראל כיעד עיקרי והעלייה ההמונית של שנות ה-50 הייתה "קיבוץ גלויות" ואנחנו נכללנו בה עלינו ארצה בשנות ה-50. יצוין כי עלית שנות ה-50 מתאפיינת בקשיים רבים כגון: קליטה, הקמת ישובים- נכון לאמר "הקמת מעברות" בכל איזורי הארץ, אי ידיעת השפה העברית ועוד…

כאשר הגענו לארץ ישראל – העמידו אותנו בשורה וריססו את ראשינו בפליט, לאחר מכן חילקו לנו סנדוויצ’ים ושתיה , ואח"כ עלינו על משאיות גדולות. לאחר נסיעה ארוכה הורידו אותנו מהמשאיות, נתנו לכל משפחה אוהל עם מיטות ברזל ומזרוני קש במקום שנקרא דאז "מעברת אור יהודה ב'" באוהל היו עשבים יבשים גבוהים, והיה עלינו לשבור אותם ולנקות כדי שיהיה אפשר לנוע באוהל.

חילקו לנו פנקסים צהובים שהכילו תלושי מזון ומצרכים. הקצאת התלושים הייתה לפי מספר הנפשות בכל משפחה. אמי מלכה ז"ל ואחותי הגדולה שמחה ז"ל היו הולכות ומקום חלוקת המצרכים ומביאות לנו לאוהל תמורת התלושים.

אחותי נוגה סעדי שעלתה לארץ באופן בלתי ליגאלי הרבה שנים לפנינו והייתה בקיבוץ צאלים, כאשר שמעה שהגענו למעבורת אור יהודה ב' היא באה לבקר אותנו והביאה לנו מהקיבוץ: בננות, אגסים, תפוחים, תפוזים, עוגיות ועוד וזה היה וואוו.

יצוין שבמעברת אור יהודה ב' היה מבנה מצריף גדול ששימש כעין בי"ס ובו התנהלה כל פעילות בית הספר. בבית ספר זה למדנו את השפה העברית ולימים את שאר המקצועות, זה נהפך לבית ספר גדול עם חצר למשחקי ספורט,כיתות נוספות מצריף, לפי רמות וגילאים, בכיתות לימדו מורים מומסכים לכל המקצועות והחוגים. למורה שלי קראו יהושע. המורה יהושע היה גבוה מאד ורזה עם ג'ולה בצוואר וכאשר היה מתעצבן הגול'ה בצוואר הייתה בולטת ונעה מצד לצד.

אני וחברתי רחל דנוס (אנו חברות עד היו) ישבנו בשולחן הראשון שקרוב ללוח וגם למורה. כאשר ילדים מאחור היו מפריעים – המורה יהושע היה מתרגז וצועק כדי להשתיק את הילדים המפריעים – תוך כדי שמזיז ומנענע את השולחן שלנו- כל הספרים והמחברות היו מתפזרים לכל עבר על הרצפה, שתינו היינו מתכופפות לאסוף את השלל שלנו ומתפקעות מצחוק מתחת לשולחן.

לאחר תקופה מסוימת במגורים האוהב – קיבלנו צריף גם כן עם מיטות ברזל ועשבים גבוהים ויבשים בתוכו, אז זה היה מבנה יותר מתקדם מאוהל.

לאחר תקופה דיי ארוכה של מספר שנים מגורים בצריף, הציעו לנו שיכונים (גם באור יהודה ב') בתשלום חודשי סמלי, וכך עברנו למבנה של 2 חדרים (שטח כולל 30 מ"ר) בקומה רביעית. כאמור המצב הכלכלי היה קשה, ולא היה מאין לשלם את התשלום הסמלי החודשי עבור השיכון, לכן בשלב מסוים הפסקתי את לימודי והלכתי לעבוד בשטיפת מדרגות כדי לעזור בכלכלת הבית. אך לשמחתי (כיום אני מודעת) מנהל בית הספר זימן את אמי מלכה ז"ל והיתרה בה שאחזור מיד לספסל הלימודים כי זו עבירה על חוק חינוך חובה, וכן חזרתי ללימודים וסיימתי שנות הלימוד שהקצה משרד החינוך ועברתי לת"א להמשך לימודים.

בת"א ובאמצעות מכרים פגשתי משפחה (שלהם 4 ילדים קטנים) שגרו בצפון ת"א ומתחת לדירתם היה להם קיוסק, בבוקר הבעל היה עובד לבדו בקיוסק ובלילה הצטרפה אליו לעבודה אישתו, ושמחו שאעבור לגור אצלם, אלמד בבוקר הם ישלמו את שכר הלימוד ובלילות אהיה ביביסיטר לילדים הקטנים כי במילא אני לנה שם, הסידור התאים להם.

יצוין  שנהגו בי כבת נוספת במשפחה ויחסם אלי היה נהדר. כך סיימתי שנתיים לימודים בבי"ס "אלפא" ברח' בלפור ת"א בי"ס לפקידות ומסחר. לאחר מכן עברתי לגור אצל סבתא שלי בת"א ברח' בן יהודה פינת אלנבי, מיד התמזל מזלי ומצאתי עבודה במשרד יועץ מס, ותוך כדי עבודה סיימתי לימודי בגרות אקסטרנים, ולימים סיימתי שנתיים הנה"ח "מדופלמים" ולאחר מכן סיימתי לימודי יעוץ מס, כך שכל השנים עבדתי כיועצת מס מוסמכת עד יום פרישתי לגימלאות (לפני כ-6 שנים).

בגיל 22 נישאתי לצבי פרי, נולדו לנו שתי בנות מקסימות, יפות, מוכשרות ונבונות, ניצה (הבכורה) ונילי. שתיהן למדו נגינה על פסנתר בקונסבטריון בגבעתיים במשך 12 שנה, לקראת הבגרויות הן הפסיקו את לימודי הנגינה על פסנתר. לאחר סיום הבגרויות, התגייסו לצה"ל ונהנו משרותן. מיד עם שחרורן מצה"ל החלו ללמוד באוניברסיטת ת"א. ניצה – סיימה תואר במדעי המדינה ותואר במשפטים ונילי – סיימה משפטים ולאחר מכן למדה NLP. שתיהן עורכות דין, נשואות בטוב, הקימו משפחות  דגם חיקוי לדוגמא ולתפארת.

ניצה – נישאה לבחיר ליבה יובל נבון ולהםארבעה ילדים: נועה, יונתן, זוהר וילי. נילי – נישאה עם בחיר ליבה גיל פרץ ולהם שלוש בנות: שקד, קים ודור.

כעת נחזור לשאר ילדיה הביולוגיים של אמי: אני הצעירה בילדים – שרה, סבריה, סיפור קורות חיי כבר סיפרתי.

אחותי הגדולה שמחה ז"ל – נישאה על ידי שידוך לבן-ציון כהן ז"ל, הם גרו בשכונת שפירא בת"א, הביאו לעולם ארבעה ילדים: לילי – נישאה בטוב לשלמה, גרה בהרצליה פיתוח, נולדו להם 2 בנים תאומים: סער ואסף. מרדכי – נישא עם בחירת ליבו קורים והביא לעולם 4 ילדים. הדסה – ברוחה נבונה ורגישה מאוד, רווקה, עובדת במשרדי "מגן דוד אדום". ויקי- נישאה עם בחיר ליבה והיגרה לחו"ל.

אחי שלום ז"ל– כאמור בריאותו הסתבכה בגלל החיסון, נפטר רווק.

אחותי נוגה – נישאה עם בחיר ליבה אלי (אליהו) ז"ל, נישאו בקיבוץ צאלים, הביאו לעולם 2 בנות: שרי – נישאה בטוב עם בחיר ליבה רוני נפטיילר, נולד להם בן- קובי. נועה – נישאה בטוב עם בחיר ליבה אורי ולהם 3 בנות.

אחותי צביה – נישאה עם דוד חסין והביאו לעולם שני ילדים: יאיר ועידית. כל המשפחה היגרה לצרפת ושם התגרשו.

ילי בתערוכת צילומים של שִׁים (דייוויד סימור) בבית התפוצות 

תמונה 3

סבתא שרה וילי מברכות ביום המשפחה

תמונה 4

בתכנית הקשר הרב דורי

תמונה 5

תוך כדי עבודה גם אוהבות ונהנות

תמונה 6

קישור למצגת באתר ביה"ס "ניצני השרון"

הזוית האישית

שרה: ולסיום – מילות תודה והודיה: תודה לנכדתי, ילי, שבזכותה הייתה לי ההזדמנות להיות עמה כשעתיים בכל שבוע. תודה לבית-ספר "ניצני-השרון" שאיפשר את ההזדמנות להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי. תודה גדולה למורה לילך המדהימה שליוותה אותנו בסבלנות ועם חיוך גדול. היה לי העונג והשמחה להכיר אנשים מדהימים ומיוחדים.

זכיתי בגדולללל!!!

מילון

"ציצו"
מסעדה שנהגנו לאכול בה וכל פעם שילי לא רצתה לאכול אמרתי לה "ציצו" ואז היא אמרה כן כן...

ציטוטים

”את רוצה שסבתא תעשה לך מסאג?“

הקשר הרב דורי