מאגר סיפורי מורשת

סיפור שואה

מאז שאני ילד קטן, אני זוכר את אבא שלי מספר כל הזמן על השואה והחיים לפני המלחמה.

ההורים גדלו בצ'כוסלובקיה (סלובקיה) של אז. לפני מלחמת העולם השנייה, אבי שירת בצבא ההונגרי ואחר כך, גם בצבא הצ'כי. בטיול שורשים הראשון, כשנסעתי עם דוד שלי ובן דוד שלי, תוך כדי סיבוב בעיירה, ביקשתי מהדוד שלי לקחת אותי לבית הוריי לאחר המלחמה, כי כל מה שהיה לפני המלחמה נשרף.

אבא שלי האחים והאחיות שלו

כשהגענו לבית, האישה שגרה שם לא הסכימה שניכנס פנימה, כנראה מהחשש לדרישת ירושה. עמדנו מחוץ לגדר ואז אני רואה מצד ימין בחצר גן ורדים, מצד שמאל עצי תפוחים, הרפת מאחור ומקדימה, ליד הוורדים, הייתה כרכרה של שלג.

אמרתי לדוד שלי שהמראה מזכיר בדיוק את מה שאבא שלי סיפר לי. אבל, אמרתי לו שלפי הסיפור חסרה באר מים במרכז החצר. הגויה שגרה שם אמרה לי שלפני 5 שנים הם כיסו את הבאר. זה אומר, שזה הבית ששני האחים הגדולים שלי נולדו בו.

בהמשך לסיבוב שלנו, נסענו לבית העלמין היהודי ושם בכניסה לבית העלמין, בצד ימין, קבר של סבא שלי ואח של אבא שלי, שנפטר בגיל 16.

בסיבוב בבית העלמין, בין הקברים, גיליתי קבר שהוא של סבתא שלי. קראתי לדוד שלי ואמרתי: "אתה רואה, זה הקבר של סבתא שלי, אבל לא של הבן שלך". הוא הסתכל עלי ושאל: "איך אתה יודע?" "אני יודע מהסיפורים של אבא, מאז שהייתי ילד קטן, שאמא שלו נפטרה כשהוא היה בן שנה ואחרי זה הוא התחתן עם אחותה וכל האחים האחרים שלו היו אחים חורגים" והוא אמר לי שהוא ידע מזה רק לפני כמה שנים.

בבית העלמין הזה, קבור הרב יהודה אסאד, שמסופרים עליו כל מיני ניסים ונפלאות, אחד הסיפורים על הרב הזה, שבתקופת הפוגרום, ממש לפני המלחמה, ניסו הגויים לבנות צמוד לבית כנסת כנסייה והרב הלך עם התלמידים שלו ועשה תנועה עם מקל ההליכה שלו ומאז עד אחרי המלחמה הם לא הצליחו לבנות את הכנסייה.

היה איש אחר, קרוב רחוק של המשפחה של אבא שלי, הם קראו לו "הוגו המשוגע", מכיוון שהיה איש מאד משונה. הוא חי באיזה מחסן של החתן שלו, והרבה שנים לפני המלחמה, הוא היה הולך וצועק ליהודים העשירים, תתנו לעניים כי יבוא היטלר וייקח לכם הכל. בימי שישי, העניים היו מקבלים על אדן החלון חלות, דגים ועוד כל מיני דברים לשבת והם לא ידעו מי שם להם את זה עד שהוא מת.

עוד סיפור שהיה על האיש הזה הוא שבנסיעה לחתונה של דוד של אבא שלי, הם נסעו לעיר אחרת והם אמרו לו בוא אתנו הוא אמר שהוא לא יכול אבל שיסעו ויהיה בסדר וכשהגיעו לשם ראו אותו יושב עם זר פרחים ליד השולחן וכל זה בזמן שלא היו מכוניות, מוניות, רכבות. כשהוא נפטר, מצאו אותו בצריף שלו לבוש בתכריכים, מגולח, מצוחצח, עם נרות דלוקים מאחורי ראשו. בהלווייתו הגיעו כל נכבדי הציבור.

בילדותי, שאלתי את אבי למה הוא לא ברח משם, מכיוון שהיה איש צעיר. הוא ענה לי, שאמרו להם שמי שיברח יהרגו את כל המשפחה שלו. הם לא ידעו שבסוף הם יגיעו למחנות השמדה. בסופו של דבר, הם הגיעו לאושוויץ ושם עשו להם את הסלקציה, את כל המבוגרים והילדים הקטנים לקחו להשמדה והאחרים הלכו לעבודה ולכל מיני מחנות.

אבא שלי עבד במחנה קנדה, שזה בעצם היה מקום שבו אספו את כל הציוד שהיהודים הביאו מהבתים שלהם כולל בגדים כסף זהב אוכל וכדי שהזהב לא יגיע לגרמנים אז הוא קבר כמה שיכל תוך כדי הוא היה זורק מעבר לגדרות שקיות אוכל לאח שלו שהיה צעיר ממנו בכמה שנים.

במחנה הסתובבו תאומי מנגלה חופשיים אבא שלי קרא לאחד מהם וביקש שיעביר לאח שלו נעליים ולאבא של אמא שלי שלח לו טבק ובאחת הפעמים תפס את אבא שלי גרמני כשהוא זורק חבילה מעבר לגדר לצד של אמא שלי ואחיותיה תפס אותו בצווארון של החולצה והוציא את האקדח ובזמן שהוא ירה אבא שלי החליק לו כשהגרמני הלך הוא התרומם וסימן שהוא בסדר. אחד הסיפורים שאני זוכר מאבא של אמא שלי ששני הבנים שלו בגילאי 14-15 באו אליו ואמרו לו אבא אמא שלחה אותנו אליך, אבל הוא אמר להם תלכו חזרה לאמא אחר הצהריים אני אבוא לשם. הוא לא ידע שבעצם יכניסו אותם לתאי גזים והיא כנראה ידעה שיכניסו אותם לתאי גזים ומאז הוא לא סלח לעצמו.

בסוף המלחמה אבי השתחרר ממחנה בוכנוולד על ידי האמריקאים, בזמן שהיה מוזלמן במשקל של 30 ומשהו קילו בזמן, שהיה בן 28 בערך ואז הוא חזר הביתה והבית שהיה להם נשרף, מכיוון שהבתים של פעם היו מקש או מקנה סוף.

לאחר מכן, הוריי התחתנו, נולדו שני אחיי הגדולים וכשעלו בפברואר 1949.

מצגת תמונות של סבא אליעזר:

אילן יוחסין: 

הזוית האישית

אני: נהניתי מאד מכל מפגש. למדתי המון מהסיפורים של סבא, שמעתי דברים חדשים וראיתי דברים חדשים. סבא שיתף פעולה וסיפר כל מה שהוא ידע ולסיכום נהניתי מאד במפגשים.

סבא: לסבא היה כייף לשבת איתי ולדבר על הנושאים האלה והוא שם לב, שאני באמת למדתי. גם סבא נהנה מאד.