מאגר סיפורי מורשת

ההורים של סבא יוחי

אליהו קוטין נולד ב1910 בעיירה טורצ'ין שבמזרח פולין. לאחר נישואיו הראשונים עבר לעיר הקרובה לוצק. אזור זה נרכש על ידי הרוסים במלחמת העולם השנייה בשנת 1939. הוא גוייס לצבא הרוסי, בו שירת שש שנים עד לתום המלחמה בשנת 1945. אשתו הראשונה ובתו נהרגו במלחמה. לאחר המלחמה נסע אליהו כפליט למחנה העקורים "לייפהיים" בגרמניה שהיה בשליטת האמריקאים. משם בעזרת תנועת "הבריחה" הועבר לאזור מרסיי שבצרפת. בסוף שנת 1946 נסע באוניית המעפילים הבלתי לגלית "לטרון" וכך ניסה לעלות לארץ ישראל, אך הבריטים תפסו את האונייה גררו אותה לחיפה. משם שלחו את המעפילים לקפריסין. בקפריסין שהה עד למרץ 1948 ואז הגיע לארץ בצורה לגאלית, גר בתל אביב ועבד בה כמסגר במפעל "הארגז".

פנינה קוטין (פרוסטק) נולדה בשנת 1915 בעיירה ז'אבייה שבמזרח גליציה בפולין. היא עלתה לארץ באופן בלתי לגאלי באוניית מעפילים באפריל 1939, כחצי שנה לפני מלחמת העולם השנייה. עבדה מספר חודשים בפרדס "בוקסר" בנס ציונה ולאחר מכן עברה לתל אביב ועבדה שם כאומנת לילדים. בשנת 1941 הצטרפה לארגון "ההגנה" ושירתה בו כשמונה שנים. בשנת 1949 נישאה לאליהו ובמאי 1951 עברו למושב סתריה שהוקם שנתיים קודם לכן. הם קיבלו את אחת מהנחלות האחרונות להשלמתו של המושב, שם נולדו שני בניהם, דוד ויוחנן.

ההורים של סבתא עדינה

פנחס פטשניק נולד בשנת 1924 בעיר זלושיצ'ה, כשהיה בן 12 הם עברו לעיר לודג'. בשנת 1945, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים ביקשו מכל משפחה שתשלח נציג לעבוד ופנחס היה הראשון שהתנדב בגיל 15. במהלך המלחמה עבר ב-13 מחנות ריכוז. עם תום המלחמה פנחס ,ששקל 25 קילוגרם, גוייס לפלי"ם ומשם נשלח להתאמן במשך תשעה חודשים באיטליה. בתום האימון, העלו אותם על האונייה בשם "שבתאי לוזינסקי" (בתום ההפלגה שונה שמה ל"שושנה" מהשיר המפורסם). הם הגיעו לארץ בתחילת 1947 לחוף ניצנים, שם חיכו להם תושבי הקיבוץ, ואלו התערבבו ביניהם על מנת שלא יתגלו. משם פנחס עבר לרחובות והפך להיות נוטר במכון ויצמן. הוא התגייס לצבא ל"גבעתי", נלחם במלחמת העצמאות ונפצע במלחמה. בזמן שירותו בצבא הכיר את יפה.

יפה פטשניק (פורים) נולדה בשנת 1929 בעיר פינסק שבמחוז מינסק, ברוסיה הלבנה. כשהייתה בת 11 פרצה מלחמת העולם השנייה ויפה הייתה במשך שלוש השנים הראשונות בגטו ואז ברחה ליערות, שם חברה לפרטיזנים עד סוף המלחמה. בסוף המלחמה הייתה חולה מאוד והועברה לצורך טיפול לרומניה. שם נשות הדסה גילו אותה בבית חולים והעלו אותה לארץ לבית ספר "עינות". היא סיימה את לימודי התיכון והתגייסה לצבא ב 1948. עברה לגור ברחובות, הכירה את פנחס והשניים התחתנו בשנת 1949 ונולדו שתי בנותיהם, זהבה ועדינה.

חתונתם של סבא סבתא עדינה וסבא יוחי ז"ל במלחמת יום כיפור

רקע: סבא יוחי (יוחנן) נולד במושב סתריה בשנת 1953. הוא למד בסתריה בבית יסודי ובאורט רחובות תיכון. סבתא עדינה נולדה בשנת 1954 ברחובות, היא למדה בבית ספר יסודי ברחובות ותיכון בראשון לציון. עדינה ויוחי הכירו במסיבה במושב סתריה. במשך הלימודים בתיכון, עדינה מכיתה ט' ויוחי מכיתה י"א נפגשו כמעט כל יום והמשיכו גם עם הגיוס לצבא. יוחי שירת בהנדסה ימית ועדינה שירתה בבית דין דרום. בתחילת השירות של עדינה היה לה רע בצבא כי היא הייתה מפונקת, אז היא כתבה מכתב ליוחי שבו כתוב: "אם אתה לא מתכוון להתחתן איתי כדי להשתחרר מהצבא, אז נגמר הקשר בינינו". יוחי ענה: "בכיף."

המשפחה התחילה לארגן את החתונה: הזמינו אולם, תזמורת, בגדי כלה והזמנות לחתונה. הם היו אמורים להוציא את ההזמנות מהדפוס ביום שישי, ערב יום כיפור. עדינה ויוחי קבעו להיפגש כדי להוציא את ההזמנות ויוחי לא הגיע. יוחי, שהיה חייל בסדיר, נקרא דחוף לחזור לצבא מכיוון שהתחילה מלחמת יום הכיפור.

למחרת בשבת, בזמן שרבים היו בבתי הכנסת, בשעה 14:00 התחילה הצפירה (אזעקה) הראשונה ופרצה המלחמה. יוחי הוקפץ לסיני, לאזור תעלת סואץ שבאזור מצרים. מאותו הרגע לא שמעו ממנו יותר, הוא היה שייך לצוות של סירות גומי שהעבירו חיילים, ציוד ואספקה בנוסף לגשרים שהיו שם. אחר כך, כיוון שיוחי היה גם חבלן, העבירו אותו לנמל פורט סעיד במצרים כדי שיטעין מטעני חבלה על אוניות מצריות בנמל. יוחי הוכרז כנעדר כי נכנס לתוך מצרים ולא ידעו היכן הוא נמצא (זאת הייתה הפקודה והיה בלגן גדול).

בזמן הזה עדינה, ששירתה בבית דין שנסגר (כי לא מתקיימים דיונים בעת מלחמה) הועברה לבית חולים "ברזילי" כדי לעדכן רשימות הרוגים ופצועים. כשהגיעו הרבה חברים ומכרים שלה ביקשה אחרי ארבעה ימים העברה משם. היא עברה לגייס כדי לעדכן במחשב פצועים, הרוגים ונעדרים, ואז התגלה לה כי יוחי נחשב אחד הנעדרים. בינתיים ההורים של יוחי היו במתח רב מפני שהיו להם שני בנים במלחמה: דוד ויוחי. עדינה הייתה נוסעת לאחר הצבא להורים של יוחי, כדי לבקר ולהרגיע ולא סיפרה להם שיוחי נחשב כנעדר.

יום לפני החתונה שהייתה אמורה להתקיים, עדינה וחברה הלכו ברחוב לחפש חיילים שאולי שמעו, אולי ראו, אולי ידעו משהו. הצלחה גדולה לא הייתה ועדינה החליטה לחזור הביתה. בקומה הראשונה בבניין גרה חברה של עדינה, ואימא של החברה דרך החלון צעקה אל עדינה: "יוחי בבית ואת לא מספרת לי?" היא עוד לא סיימה לדבר ועדינה הייתה כבר בקומה רביעית. כשפתחה את הדלת ראתה את אימא שלה שוכבת במיטה ובוכה, לידה על כיסא ראתה את יוחי, יושב מלוכלך מאוד מהאבק של סיני עם זקן ארוך ומסתכל עליה בעיניים עייפות מאוד ושאלה אותו: "איך באת? למה באת? הכל בסדר?" יוחי עונה: "באתי להתחתן!!!" בזמן המלחמה עדינה ביטלה את האולם שהוזמן, את התזמורת, את הצלם ובכלל את כל ההכנות לחתונה פרט לשמלת הכלה. כשיוחי הגיע, הוחלט לקיים חתונה מהירה באולם של המושב וכל אנשי המושב ארגנו את האוכל. ביום של החתונה יוחי עצמו שטף את כל האולם, עדינה נסעה לכל מיני חנויות לקנות כיבוד לחתונה, יוחי השיג תזמורת באותו יום וכולם הוזמנו אחד על ידי השני. הייתה חתונה שמחה מאוד כי אף אחד לא נהרג מהמושב ובאותו היום הופסקה האפלה. החתונה נמשכה עד שתיים לפנות בוקר ובשתיים הזוג נסעו למלון " הילטון" בתל אביב כי קיבלו ליל כלולות חינם (כל המדינה נתנה דברים לחיילים).

הזוית האישית

עופרי: היה לי מעניין ללמוד על דורות עבר של המשפחה שלי וללמוד על סבא יוחי ז"ל בתקופתו בצבא.

סבתא עדינה: היה לי נפלא לספר לנכדתי על משפחתנו.