מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1925 בקזבלנקה שמרוקו. עליתי לישראל בשנת 1949. מרוקו ארץ הולדתי, שוכנת לחוף שני ימים: הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. כ- 70% מהאוכלוסייה במרוקו הם ערבים. רוב האוכלוסייה מתגוררת בערים.

היהודים במרוקו ואנחנו בתוכם, התגוררו ב"מלאח", שזאת מעין רובע או שכונה שבה מתגוררים בעיקר יהודים.

היינו במרוקו מאוד מאוחדים ומלוכדים, רוב היהודים שמרו על הצביון היהודי. חיינו בשלום עם שכנינו הערבים. כמעט לכל משפחה הייתה אומנת, מנקה, מגהצת ומבשלת מקרב ערביות הסביבה. גם לנו היה.

ילדי המשפחה למדו תורה ב"חיידר" או בבתי- ספר של יהודים. בודדים ממי שאני מכיר למדו בבתי – ספר ציבוריים, שבהם למדו במשותף עם הערבים. תחושת המשפחתיות השכונתית הורגשה מאוד בימי שישי, בזמן שהיינו נוהגים לקחת את הסירים לטאבון השכונתי, שם בישלו את האוכל עבור כולם וכל משפחה הייתה מגיעה לקחת את הסירים שלה בחזרה.

האוכל היה מרכיב מאוד חשוב אצלנו. אימי הייתה נוהגת להכין כל בוקר תבשילים מיוחדים, כמו ה"חשו", שהוא מרק העשוי שום וכוסברה, שמפיץ ניחוחות וטעם ערב. היא גם הייתה מטגנת "ספינג'", שהן לביבות מקמח, שמטוגנות בשמן עמוק וטבולות בדבש וחמאה. המטבח המרוקאי עשיר מאוד ומגוון עם הרבה ירקות, עוף, בשר וכבש. אני זוכר שבערבי שבת ובחגים, אימי הייתה נוהגת להכין את המטעמים והבית היה מתמלא ריחות נעימים.

הנשים במרוקו נהגו ללבוש כפתנים, שהיו אז הבגד המסורתי. הכפתנים היו רקומים בחוטי זהב וכסף, מעוטרים באבנים טובות ותפורים מבדים מיוחדים כמו, קטיפה ומשי.

לימי החול לבשו כפתנים פשוטים יותר, מבדי כותנה שרקומים בחוטים צבעוניים. הלבוש הגברי היה בדרך- כלל גלביות, שהן מעין שמלה ארוכה, בדרך כלל בצבע לבן או עם פסים שחור ולבן. על הראשים של הגברים היו תרבושים בצבע אדום. כיום את הלבוש המסורתי נהוג ללבוש בטקסי החינה המרוקאית ובחגיגות המימונה.

את המימונה היינו חוגגים ברוב פאר והדר, עם המון כלים מיוחדים, שולחנות ערוכים ועמוסים במטעמים ובדברי מתיקה רבים.

על השולחן היו מניחים קערה עם קמח ועליה דג גדול, קנקן חלב וכוס מלאה בנענע ירוק, עוגות ועוגיות, ריבות וכמובן "מופלטות", שהיה המאכל הידוע שאפיין את צאת חג הפסח. המופלטה הוא בצק דק מאוד שמרוח בחמאה ובדבש.

אני זוכר, שהבית שלנו היה פתוח בפני כולם בחג המימונה וכולם באו אלינו להתכבד מהמטעמים. כל מי שהגיע היה מברך את הברכה המקובלת: "תרבחו ותסעדו", שפירושה – שיהיה לכם רווח ושתהינו.

הפלגנו באנייה שקראו לה "נגבה". הקליטה בארץ הייתה מאוד קשה בגלל המצב הכלכלי והחברתי. לא הצלחתי להסתגל לארץ – ישראל וחזרתי למרוקו עם משפחתי. בפעם השנייה שעליתי, זה היה בשנת 1950. הפלגנו אז באנייה שקראו לה "ארצה". בארץ גרתי במחנה עולים ושימשתי שם כנהג. יותר מאוחר נפגשתי עם משפחתי המורחבת בעיר אופקים והיינו ממייסדי העיירה בשנת 1956.

עבדתי בקיבוץ סעד שבנגב כחשמלאי ושם הכרתי את ציונה אשתי. התחתנו בשנת 1957 והקמנו בית ומשפחה בישראל.

קיבוץ סעד: "סעד הוא קיבוץ המשתייך לקיבוץ הדתי וממוקם בקרבת רצועת עזה, שדרות ונתיבות. מבחינה מוניציפלית הקיבוץ משתייך למועצה אזורית שדות נגב, (מבחינה כלכלית, היה קשור בעבר למועצה אזורית שער הנגב). הקיבוץ מונה היום כ־170 משפחות ויותר מ־700 נפשות".

תשע"ו