מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ציונה עליה אחרק, ולפני חתונתי שמי היה ציונה עליה בוסי. כשעלינו לארץ ישראל קראו לי בשם ערבי: "רעליה", שהתרגום שלו הוא ״יקרה״ אך כולם קראו לי משום מה ציונה. בגיל 16, כשהלכתי להנפיק תעודת זהות, התברר שיש לי שם אחר שלא ידעתי על קיומו. במשרד הפנים היה כתוב ששמי הוא "עליה". שניסיתי לברר עם הורי, הם הסבירו לי שכנראה כשעלינו לארץ אנשי הסוכנות לא יכלו לבטא את השם "רעליה" וכתבו "עליה" במקום. אבל מכל מקום, עד היום קוראים לי ציונה.

נולדתי בתימן, לאבי קראו אברהם ולאמי יונה. הורי גרו בעיירה סמוך לצנעא (שהיא עיר הבירה של תימן), ששמה "באוס". כל מי שגר בעיירה שם משפחתו היה "באוסי", וכשעלינו לארץ שינו את זה ל"בוסי". כשנולדתי אני הייתי האחות הרביעית במספר, היינו יהודית, מנחם, שרה ואני. יהודית נפטרה בתימן ממחלה. בתימן היו מחלות רבות שלא היה להן מרפא וכך ילדים רבים נפטרו שם. וכך עלינו לארץ ישראל: משפחה צעירה בעלת 5 נפשות.

המשפחה שלנו עלתה בחוה"מ סוכות בשנת 1949 במסגרת מבצע "על כנפי נשרים". המשפחה החלה את מסעה ארצה כשבועיים לאחר שאני נולדתי. אני נולדתי בתשעה באב בתאריך 4.8.1949.  לאחר כשבועיים המשפחה ארזה את חפציה והחלה את המסע מאזור צנעא למחנה חשיד (גאולה) שנמצא ליד העיר עדן. המסע היה ארוך ומייגע, המשפחה רכבה על חמורים והלכה ברגל. סבא אברהם הכין לי מנשא מעור של כבש וכך סחב אותי על גבו. לאחר שהגענו למחנה חשיד נשארנו שם מספר ימים עד שהגיע תורינו לעלות על המטוס. משפחתי מאוד רצתה לעלות לארץ ישראל –לארץ הקודש .המשפחה שלנו הייתה דתית וכל השנים היה הרצון להגיע לארץ ישראל שהיא ארץ האבות וספיציפית לירושלים. בנוסף אבי היה סוחר והוא סבל מהתנכלות של המוסלמים בדרכים.

לאחר שהגענו לארץ שיכנו אותנו במעברת עין שמר. כבר אז היו שמועות על כך שילדים נעלמים או נחטפים ולכן אמא שלי לא הסכימה להשאיר אותי בבית הילדים וסחבה אותי על גבה כל הזמן. לאחר כחצי שנה העבירו אותנו לראש העין ושם גרנו באוהלים. החורף של שנת 1950 היה סוער וגשום וירד שלג, ומכיוון שאנשים רבים חלו ומתו השלטונות העבירו אותנו למעברת עמישב בפתח תקוה. שם כבר גרנו בצריפים מעץ שנקראו ׳צריפים פיניים׳.

את כל ילדותי העברתי במעברת עמישב בפתח תקווה (כיום שכונת עמישב). כשהייתי קטנה היו בשכונה רק ארבעה רחובות. כל הבתים היו צריפים שקראו להם ׳צריפים פיניים׳ או ׳צריפי עולים׳. בצריף שהיה לנו היה חדר אחד גדול בגודל של 6 על 3 מטר ובו היו שלושה חלונות לאורך, הייתה בו פינת אוכל ומטבח קטן. היו לנו בבית 2 מיטות מברזל קראו להם "מיטות עולים". במיטה אחת ההורים שלי ישנו ובמיטה השנייה אחי ואני ישנו. באותם שנים היינו רק שלושה (שלמה, מנחם ואני). שלמה ומנחם ישנו לאורך ואני לרוחב, לצד הרגליים שלהם. בתחילה לא היו שירותים בתוך הבית אלא היו ממוקמים בסוף המגרש. השירותים היו  בבוטק׳ה עם חור ברצפה ובו היו משתמשים לעשיית הצרכים.

כשהייתי בת 8-9 אבא אברהם הגדיל את הבית לשני חדרים ושירותים, והבית הפך להיות אחד הבתים המפוארים ביותר בשכונה. לאחר ההרחבה אבא נתן את החדר הגדול לילדים ואז כבר לכל אחד הייתה מיטה משלו, וההורים שלי ישנו בחדר השני. לבית שלנו היה חצר מאוד גדולה: כ 750 מ"ר, כולה מלאה בעצים, בעיקר עצי פרי. לדוגמא: היו לנו עצי תפוח, שזיפים, משמשים, תאנים, וענבים, רוב העצים היו בזוגות. בנוסף היה שיח שושנים שנתן ריח משגע.

יש לי 7 אחים: 4 בנות ו-3 בנים. הגדול הוא שלמה, אחריו אני (ציונה). אחרי היו מנחם, רמי, איילה, חבצלת ויקרה. כפי שסיפרתי קודם, היו לי עוד 3 אחים חוץ משבעת האחים הללו: האחות הגדולה ששמה יהודית נפטרה בגיל שנה ממחלה בתימן. לפניי הייתה אחות נוספת ששמה שרה. שרה נפטרה בארץ, גם כן ממחלה. ואחריי נולד ילד בשם משה והוא חלה בפוליו (מחלה שפוגעת בילדים ובעצם גורמת לשיתוק מוחי) וגם הוא נפטר בגיל שנה בערך.

מכיוון שהייתי האחות הגדולה, שמרתי וטיפלתי באחים שלי לאחר שחזרתי מבית הספר. במקום לשחק עם חברים בשכונה ובמועדון שמרתי על איילה (שקטנה ממני ב 10 שנים) ובחבצלת (שקטנה ממני ב 13 שנים). היו פעמיים שלקחתי אותן למועדון וכשילדים היו משחקים, אני הייתי עם העגלה שומרת עליהן. אבא שלי עבד בבית חרושת לעורות, הוא היה בשלב הראשון בעיבוד העורות. בגלל שהעבודה הייתה עבודת כפיים הידיים שלו תמיד היו שחורות. ואמא שלי עבדה בניקיון בתים. הורי היו אנשים מאוד נדיבים, הם תמיד היו מארחים ומשאירים את הבית פתוח לכולם. הם היו אנשים טובים וחינכו אותנו למצוות הכנסת אורחים ולהיות אנשים שנותנים מעצמם לאחר.

היה לנו בית ספר בשם "ממלכתי דתי" שבהמשך שינו את שמו לבית ספר "מורשה". בבית הספר למדנו את כל המקצועות הרגילים, אבל אני לא סיימתי 12 שנות לימוד אלא רק 8 שנים. ככל שהתבגרתי לא היה מי שיכוון אותי ללמוד ולכן הלכתי לעבוד במשק בית (ניקיון בתים) כמו אמא שלי.

באותם ימים היו לנו גם טיולים מבית הספר. היה טיול אחד בשנה. כשהייתי בכתה ו' להורים לא היה כסף לשלם לבית ספר על הטיול, ולכן בכיתי נורא שלא שאפשרו לי לצאת לטיול. ביום של הטיול אמא שלי באה איתי לבית ספר והביאה כסף ורצתה לרשום אותי. אבל המורה אמרה לה: "מצטערת, אי אפשר". סבתא יונה הרגישה מושפלת ואני נעלבתי קשות שלא יצאתי לטיול ולא הלכתי לבית הספר שבוע.

היה לנו כמה בתי כנסת, בית הכנסת הראשון היה בית כנסת שבו התפללו התימנים – כולם. בנוסף היה בית כנסת של העיראקים. אחר כך (כרגיל היו ויכוחים)  דוד זכריה, אח של אבא שלי, בנה בית כנסת בחצר. כל החברים והמשפחה שלו באו להתפלל שם. אז היה לנו בית כנסת אחד בחצר המשפחה, אחד של התימנים ואחד של העיראקים. באותם ימים כולם הלכו לבית כנסת בלי יוצא מן הכלל, לא היה דבר כזה לא ללכת לבית הכנסת בשבת.

חברי היו הילדים מהכיתה שלי שגרו בשכונה. והיו לי גם את בני הדודים שלי שהיו בערך בגילי, תמיד היינו ביחד בגלל הקרבה שהייתה אז במשפחה. חברים אלה שנשארו לי עד היום – הם עדין גרים בשכונה איתי. בשכונה שיחקנו קלאס, חמש אבנים וחבל. היה גם מועדון נוער שהיה בבית הספר ושם הינו מתכנסים. התיכוניסטים ניהלו את המקום וארגנו כל מיני פעילויות לימודיות וחברתיות כמו: סריגה, תפירה ורקמה, כל יום הייתה לנו שם פעילות אחרת. המועדון הזה לא היה חובה, הוא היה רק לאלה שרצו ללמוד את הדברים שלימדו להם שם.

הזוית האישית

הנכד ניר: נהניתי רבות מהעבודה הזו, בגלל שלמדתי על שורשי והבנתי איך משפחתי התקדמה והתיישבה בארץ. אני מאחל לסבתי שתמשיך להיות סבתא מדהימה ושתזכה לחיים ארוכים.