מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי זהבה יחיאל, נולדתי בשנת 1950 בעיראק בעיר מוסול ליד נהר פרת, קרוב לצפון המדינה מאוד רחוק מעיר הבירה בגדד. היום אני גרה בארץ ישראל, בקריית-מוצקין.

יש לי בן, ארבע בנות ו- 5 נכדים. יש לי אחות ושמה כרמלה, יש לי עוד שלשה אחים, וקוראים להם: אברהם, איציק ושמוליק. לאימא שלי קראו רחל, ולאבא שלי קראו אליהו.

בשנות ה- 50 היה מבצע שנקרא מבצע "עזרא ונחמיה" לעלייה של יהודי עיראק לישראל, בגלל הלחץ היו יהודים שהיו מוכנים לוותר על כל רכושם רק כדי לעלות לארץ ישראל!

הייתי בת שנה כאשר המשפחה שלי עלתה על מטוס להגיע לישראל בשנת 1951. כשהגענו לארץ גרנו בצריפים במחנה דוד. שיחקנו במשחקים כמו תופסת, קפיצה, בחבל, קלס ומחבואים.

במחנה דוד גרנו 4 שנים , לאחר מכן גרנו בטירת בכרמל.  לא היה מבנים רק צריפים ועשבים. רק אחרי זמן מה התחילו לעבד את האדמה ולבנות מבנים ולפתח את האזור.

החיים בעיראק

מאחר והייתי בת שנה כשעלינו מעירק את רוב הסיפורים שמעתי מאימי. אימי סיפרה לי סיפורים על החיים שלהם בעיראק. איך הסתדרו ללא מכונת כביסה והיו מכבסים בים. בעיראק, הוריי גרו בדירה מפוארת, היה להם הרבה כסף מסבא ואבא שלי שהיו צורפים בזהב, והכינו הרבה תכשיטים. אימי הייתה עקרת בית, וניהלה את הבית במסירות רבה.הערבים היו מתנכלים ליהודי עיראק

בזמנים ההם (1944) , מקללים ומתייחסים לא יפה. יהודים פחדו להסתובב ברחוב מחשש שיפגעו בהם. למרות זאת, להוריי היו שכנים ערבים נחמדים והיחס בניהם היה טוב. הערבים קנאו ביהודים בגלל שהיהודים היו יותר חכמים ומוצלחים במסחר. במשך הזמן הערבים הפסיקו לקנות מוצרים אצל היהודים. לאור זאת, נוצרו בעיות של חוסר כסף ובעיות כלכליות נוספות ליהודים והם נאלצו לסגור את החנויות והעסקים ובהמשך לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל.

להוריי היה קשה מאוד לעזוב את הכול ולהשאיר מאחור את כל מה שבנו ויצרו, את הזיכרונות הנחמדים. היה להם קשה לעזוב את עיראק, ארץ אבותם, בגלל ששם הכול התחיל, המשפחה וילדותם.

הוריי היו עצובים לעלות לארץ כיוון שהרגישו כאילו כל מה שעשו עד עכשיו ירד לטימיון, יחד עם זאת הם מאוד התרגשו בגלל שהם עמדו לעבור ולחיות בארץ הקודש, ארץ היהודים. הוריי חשבו תמיד חשיבה חיובית, תמיד קיוו לטוב, שכך גם יהיה. כשהגענו לארץ אבי היה סוחר בבדים כדי לפרנס את המשפחה. הייתה פרנסה לא רעה. אמא שלי גם בישראל הייתה עקרת בית. בארץ, הורי המשיכו להתגעגע לים בעיראק ולבית הכנסת שהיה מאוד מיוחד ויפה, וגם לחברים שהשאירו מאחור, לבית ולארץ עצמה.

ההסתגלות

בטירת הכרמל למדתי בבית ספר רמב"ם. נהניתי מאוד מהחברה ומהלימודים בבית ספר. חברותי לכיתה היו: רחל, צביה, לימור ופנינה. היום אני בקשר רק עם רחל. אחרי סיום כיתה יב' התנדבתי לשרות לאומי לשנה. בשרות עזרתי לילדים עם מוגבלות. נהנתי מאוד והרגשתי שאני עוזרת לקהילה.

אחרי סיומו של השרות הלאומי (גיל עשרים) התחתנתי עם משה שבא מעפולה, עברתי לגור שם ושם גם נולדו ילדי. לאחר שמונה עשרה שנות נישואים, התגרשתי ממשה וחזרתי לגור בקריות עם ילדי ששמותיהם: שרית, אוסנת, חגי, סמדר, שלומית.

זיכרונות משמעותיים שמלווים אותי הם מלחמות ישראל. אני זוכרת היטב את שנת 1973 , מלחמת "יום כיפור". אני זוכרת שהיינו בבית הכנסת ופתאום הודיעו שיש מלחמה, הזיכרון החזק שגייסו את אבי לצבא. מלחמה זו נמשכה כ – 3 חודשים. זוכרת היטב את הדאגה לשלומם של אבי ואחי , גם במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. זו המציאות שמלווה את חיינו.

העשרה

נהר פרת: "נָּהָ?ר פְרָֽת (ערבית ??????) הוא נהר העובר בטורקיה, סוריה ועיראק והוא הארוך בנהרות קדמת אסיה. הפרת נחשב לגבולה הדרום-מערבי של מסופוטמיה. אורכו של נהר פרת, הוא כ-2,781 ק"מ."

מבצע עזרא ונחמיה: "מבצע עלייה של יהודי עיראק לישראל. מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים מהגלויות במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני."

תשע"ו 2015

רכזת תכנית מחוזית שרית יעקב